היסטוריון & מהנדס אלקטרוניקה

בן-ציון קליבנסקי

חיים סמיאטיצקי (1908–1943) – יליד טיקְטין בפלך לומְזַ'ה שבפולין הקונגרסאית, חניך ישיבות קְלֵצק ומִיר שבמחוזות הסְפר המזרחיים של פולין.

בספרי כצור חלמיש כתבתי עליו: "דרכו בשירה החלה כבר בין כותלי הישיבה. את שיריו הראשונים חיבר ב-1930 בערך, ודבר כתיבתו נודע בין הבחורים. פעם אחת אף הוצג אחד משיריו לפני הרב אליעזר יהודה פינְקֶל. אמנם ראש הישיבה התפעל מהיצירה, אך העדיף קטע של סוגיה תלמודית...".

ב-1932 בערך התיישב בוורשה. ב-1935 פרסם את ספר שיריו הראשון "אויסגעשטרעקטע הענט" [ידיים פשוטות], וב-1938 את הספר השני "טראָפּנס טוי" [אגלי טל]. ב-1939 זכה בפרס על-שם י"ל פרץ מידי "מועדון-פֶּן" של הסופרים והעיתונאים היידיים בפולין.

עם פרוץ המלחמה נמלט לווילנה, ובה הוא נרצח כעבור כמה שנים, בימי חיסול הגטו.

שלגים הם, –

 

מחנות ציפורים לבנות השטוחים על האדמה,

 

זקָנים לבנים של זקֵנים הדורי-פנים,

 

דפים לא-כתובים במחברת ילדותית,

 

גויות בהירות במטפחות לבנות בקיץ בשדה,

 

אביב לאחר משב רוח בפרדסים פורחים מצוּפפים.

 

היום שולטים השלג ושִלגיותו על האדמה,

 

נושא כל אחד מעט שלג רך מתחת ללבו,

 

כמו שמְערים קצת קמח נקי מתחת ללחם שחור.

שלגים

  © כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי

שִירִי

שיר, –

בַּכול ובכל מקום ראיתיך:

בַּלילה, המתכרבל בחיקי כמו ילד.

בתוך עיניי שני בְּקרים צעירים,

הנמוגים מתחת לעננים הקטנים: גבּות.

בַּתפוח, התלוי בהמתנה על ענף,

עד שמפילה אותו הרוח.

בּאגל טל, הנופל מעשבון לאדמה,

ושמש משתפכת ממנו.

ובבדידות של גופי,

השוכח גוף להיות.

                                       את תרגום מקצת שיריו אני מקדיש לזכרו בן-האלמוות. 

"שנייען" [שלגים] נדפס בעיתון "ליטעראַרישע בלעטער", 10.1.1936, עמ' 9.

 "מיין ליד" [שִירִי] נדפס בעיתון "ליטעראַרישע בלעטער", 10.1.1936, עמ' 9.

אורח שלי

ברחוב

מונח השלג הרמוס.

פניו חיוורים

והוא בוכה.

 

אזמין את השלג

אליי, לביתי,

כדי שיהיה אורח שלי.

 

מי אז ידרוך

במגפיים מלוכלכות

על אורח שלי?

"מײַן גאַסט" [אורח שלי] נדפס בספר "טראָפּנס טוי".

ערב ליד הנהר

בנעליים-קטנות ורודות בא הערב

לשפת הנהר.

מוֹרֶה לאווזים הלבנות ללכת לישון

ומכנס עדרי כוכבים

להתרחץ בנהר.

ובעצמו עומד הוא

ורוחץ את פניו הכהות

ברוח ובגלים

עד הבוקר.

"אָוונט בײַם טײַך" [ערב ליד הנהר] נדפס בספר "טראָפּנס טוי".

תפילה

רואה אני אותך, אלוהים, בכל מיני צבעים,

כמו קשֶת.

ובכל מקום שרק נוגעים,

ידך בכל הגוונים פושטת.

על דרכִי בעולם,

המוסתרת במכאוב כמו חוט תיל,

תְּלה דגלון, לבן, באמצעות ידְך,

לסימן שאני הולך, לכל הפחות, בארץ של ידיד.

מדי יום ביומו בכל הרחובות

מובילים אותי אליך, רק אינני יודע לאן ומניין.

תְּלה דגלון, לבן, שיתנפנף במתינות

כסימן לבניינך.

בוא, ביתי פתוח לכל הכיוונים.

לשם מה לתעות אליך ולהיות מובלים באף,

על השולחן אכין ארוחה לסבלי הבודד

אז תבין, מהו להיות אדם בארץ.

 

                           *****

 

אלוהים!

כשהתחלתי להתפלל לפניך,

עדיין נשק הליל את שפתיי;

וכשסיימתי, כבר היום

החוויר באישוניי;

ואנשים הלכו לשאוב מים

מדלי הבאר.

ואני, חשבתי: את כל זה, – העולם

בראת בשבילי.

ואני בשבילך אינני עושה דבר.

אין לי בניין לקחת ממנו דלי;

אין לי בית בשביל מי מים להביא.

אתה ביתי – אביא את עצמי אליך.

 

                             *****

 

על צמרות עצים חולפים ימים,

על צמרות עצים זורחים בְּקרים ורודים

גם אני עץ, ויהיה אצלי אותו הדבר.

 

על נהרות שוחים עננים, – אניות כהות של ימים,

ושחפים לבנים, הרתומים בקרני אור, –

גם אני נהר – ויהיה אצלי אותו הדבר.

 

תפוחים ניגבו את הירוק מהשדות ואת הכחול מהשמים;

מאיר יום, בוכה משמחה הירוק בטיפות טל, –

גם אני שדה, – יהיה אצלי אותו הדבר.

 

ילד רואה רע בחלום, צועק הוא מתוך השינה,

ילד רואה טוב בחלום, צוחק הוא מתוך השינה,

גם אני ילד, וכל יום הוא חלום שלי,

יהיה אצלי אותו הדבר.

"תּפֿילה" נדפס בגיליון ערב ראש-השנה של עיתון "הײַנט", 9.9.1934, עמ' 6.

אלוהים,

אתה לָשְתָ אותי

כמו שְלָשִים לִבְנֵי טיט,

בצעד הראשון של העולם;

צור אותי מחדש:

קצת עפר ממדבר קדם

מעט מים מן הנחל הקדמוני,

כדי שאשכב בשקט

בשלווה העפרותית שלי

בצלילות המימית שלי,

ואראה

כיצד מתנדנד

וחולף על פניי האיש

ברגליו השיכורות,

ואהלל אותך

בזרם הנחלי שלי,

בפריחה העפרותית שלי,

שאינני כמותם,

שאין חלקי מאלה.

 

                      *****

 

ליד שערי שמים

עומדים יהודים עטופים בטליתות

ומתפללים מנחה בְּפָנים של דמדומים.

– איה הבטחה?

צועק מלאך מהצד השני:

– הבטחה קטנה מדיי כנגד הסבל;

וקשֶה מדיי הסבל כנגד ההבטחה;

אזי הגוף נעשָה תפילה.

– כבר שנים רבות עומדים יהודים,

מחוברים למטה ל"עמוד",

מכורכים ב"תחנון" כנוע,

ידיים באין אונים של פישוט תמידי.

ותפילות, כמו ציפורים ירויות

באמצע מעופן,

נופלות חזרה על האדמה.

מתפרצים יהודים לתוך השמים,

מנופפים באגרופים לכל הצדדים

ועכשיו זו היא כבר תפילתם האחרונה.

 

                      *****

 

בביתי הדל פורחת מלכותי

בכל יום בא הבוקר לפני החלון בבשורה

שהשמים כבר לבשו כחול.

מרווה אני את עיניי בכחול,

מוציא אותן לעולם ומראה – זהו דגלי.

 

תדיר באה השמש קרוב לביתי

מברכת אותי, כיאה למלך של ארץ-דלות,

יושב אני על כס המלכות שלי כשהיום על ברכיי

וצרור קרניים כשרביט ביד.

 

כך חולפת שעה אחר שעה,

עד שהערב כבר מקנח את הכחול,

חסל סדר מלכותי,

המלך איננו.

היום הרת עולם*

נדפס בגיליון ערב יום-כיפור של עיתון "הײַנט", 18.9.1934, עמ' 3.

* במקור אין כותרת לשירים. השם הוא שלי, כיאה לעמוד העיתון, שהוכתר בכותרת "יום-כּפּור".