היסטוריון & מהנדס אלקטרוניקה

בן-ציון קליבנסקי

דרמה על חמישה תפוחי אדמה

אברהם רייזין (1876–1953), יליד קוידנוב שבפלך מינסק, היה סופר ומשורר יידיש, מהבולטים בחבורת סופרי היידיש שהתרכזו סביב י"ל פרץ בוורשה. ב-1914 היגר לניו יורק. יצירותיו, שציינו את ראשית המודרניזם בשירת היידיש, היו בעלות נימה סוציאלית, וגיבוריהן – פשוטי עם שייצגו את הסבל של היהודי הפרולטרי. אחת מיצירות אלו מוצגת כאן לפנינו. היא התפרסמה ביידיש ב-17 ביולי 1902 בעיתון "דער יוד" שיצא לאור בקרקוב. תפוחי האדמה ה"מככבים" בה היו המרווח הצר שבין רעב ובין "שפע" בקרב הפרולטריון היהודי.

– כבר אפשר לסנן את תפוחי האדמה? – שאלה פְרֵיידֶה בפנים רציניות מאוד בהביטה בשולחן שלידו ישב בעלה, שלמה החייט, ותפר עם שני פועלים יחד.

לשלמה לא היה אף סיפק להניח את עבודתו, הוא עדיין היה צריך להשלים שרוול אחד ולחתוך זוג מכנסיים לפועלים, אך בשָמעו את המילים "תפוחי אדמה" השתלהב "היצר הרע" בתוכו מאוד, והוא מיד הגיב:

– מה את שואלת, אישה טיפשונת? ודאי לסנן! תפוחי אדמה, כשנעשים מוכנים, מסננים אותם. וכי מה, לתת להם להישרף?...

– הכול הוא יודע! – עיקמה פריידה את פרצופה.

– מה קרה שיש היום תפוחי אדמה טובים? הם באמת רכים? – שאל שלמה בלא ששם לב לעווית של פריידה...

– כשתאכל תדע! – ענתה פריידה בכעס.

– נו, חברֶה! קחו את הדברים מהשולחן, הבה נאכל כבר ארוחת צהריים – פקד שלמה וניצוצות שמחה בעיניו.

ה"חברֶה", שני בחורימצ'יקים רזים, זרקו בזריזות את העבודה כביכול לא יידרשו לקחת אותה שנית לידיהם לעולם, העמידו את המגהץ מתחת לשולחן, וכבר היו מוכנים עם פיותיהם הרעבים לבלוע כל מה שבעלת-הבית ה"טובה" שלהם, פריידה, תיתן להם.

אולם אצל פריידה ניכַר שלא הכול היה מוכן לגמרי, והיא עדיין התעסקה ארוכות עם התנור כאילו הייתה צולה שם תרנגולות.

כשפריידה כבר הוציאה בעזרת השם את תפוחי האדמה מהתנור והניחה את הסיר על הכיריים, נשמו שני הפועלים מעט יותר לרווחה; שלמה עצמו ניגש ברחבות בעל-ביתית לכיריים, ועוד בטרם החלה פריידה בעבודת הסינון חטף בידו תפוח אדמה שחום מהסיר; אך התפוח היה חם מאוד ושלמה לא הצליח להחזיקו, וזה נפל מידיו על הרצפה.

שני הפועלים, שלכתחילה קינאו בו מאוד ולא יכלו לשאת את דבר גישתו לסיר כדי לקחת תפוח אדמה, פרצו כמתוך נקמה בצחוק על האירוע הנורא.

פריידה, לעומת זאת, פערה את פיה והחלה לצעוק:

– קִלקל תפוח אדמה! גרון טָרף! אינו יכול להתאפק כאילו הייתי לוקחת זאת למכירה.

צווחותיה של פריידה מעולם לא הטרידו את שלמה. בייחוד כשמדובר בתפוח אדמה. וכשהיא כבר סיננה את התפוחים הוא שוב התכונן לחטוף אחד מהסיר. אבל פריידה שמה לב לכך (פריידה גם כן כבר הכירה אותו!) וצרחה בזעם חייתי:

– התאפשר לי, רעבתן שכמוך, לסנן את התפוחים או לא?! אם לא, אני מיד שופכת את סיר התפוחים לרצפה.

שלמה חשש לאבד את כל התפוחים בגלל אחד ובהביטו בתיאבון על הסיר הלך ליטול את ידיו.

– אתה חושש, כך נראה, מחמים – ניסה בעת הנטילה אחד הפועלים, בֶּרְצִ'יק, לפתוח עמו בשיחה על התפוח שנפל.

שלמה כלל לא ענה לו, ורק תקע בו עיניים חדות. הפועל התחרט על שהעלה את חמתו של "בעל-הבית" לפני "ארוחת הצהריים", ונדר בלבו שלא לדבר עוד לעולם עם בעל-הבית על עניינים צדדיים. "שתיכנס בו הרוח, שיתלה את עצמו!"...

ה"קהל" התיישב ליד השולחן. פריידה נתנה תחילה את הלחם, ולאחר מכן הגישה כמה מלפפונים חמוצים עם ציר.

– טוב! טוב! – הילל שלמה, – תפוחי אדמה אוהבים מלפפון חמוץ, כך זה קבוע בטבע... טוב, טוב!

תוך כדי דיבור העמידה פריידה על השולחן קערה גדולה ריקה. היה זה מין צלצול שלישי שרמז כי תפוחי אדמה מגיעים![1] ובאמת בעוד רגע הביאה פריידה את הסיר, ובזריזות יתרה הפכה אותו והחלה לשפוך את תכולתו לתוך הקערה. שלמה הסתכל איך תפוחי האדמה רודפים זה אחר זה בעליזות ועפים בשמחה, ומרוצה מאוד הוא קרא:

– טוב, טוב! אך דומה שקצת מעט מדיי! – הוא העיר לבסוף בראותו שהקערה אינה מלאה.

– יהיה לך מספיק כדי לחיות! – ענתה פריידה ברוגזה.

שלמה נטל את התפוח הראשון, ואחריו נטלו שני הפועלים הרזים והחיוורים, הֶרְצִיק ובֶּרצ'יק, והסעודה החלה בעליצות. בתפוח השני שלמה כבר "נכנס לתפקידו" והרים קצת את כובעו, כאילו הפריע לו זה לבלוע. ואילו שני הפועלים הרזים והחיוורים לטשו עיניים מסוערות: תפוחי האדמה היו חמים מדיי בשבילם; אך להמתין, שוב, כדי שאלה יתקררו מעט הם חששו שמא ר' שלמה יסדר אותם באופן מכוער, והם בלעו חתיכות רותחות...

כאשר שלמה כבר היה בתפוח השישי נפתחה הדלת. לבית נכנסה חְיֵינֶה הסנדלרית, שהתגוררה ממול והייתה ביחסי קִרבה עם פריידה. שלמה עצמו – שיישאר הדבר בינינו – מוצאו גם הוא לא היה מייחוס גדול, ובכל זאת הוא התבייש מעט בסנדלרית, ועל כל פנים לא היה מרוצה ממנה ולא סבל אותה.

– היכן פריידה? – שאלה חיינה בהביטה בשולחן, היכן שהחברֶה "טחנו" את הסעודה.

– מי יודע איפה! – רעם שלמה ביובש – מסתמא במטבח!

– אני כאן, חיינה! – נשמע קולה של פריידה מהמטבח.

פריידה יצאה מהמטבח.

– צריך להאכיל גדוד כזה! – היא התלוננה לפני חיינה, – רק רצים ומתרוצצים, ברוך השם!

– בישלת היום תפוחי אדמה לארוחת הצהריים? – שאלה חיינה בהביטה בעיניים רעבתניות על השולחן.

– כן, תפוחי אדמה – ענתה פריידה באנחה – אין לי אפילו זמן לאכול. קחי, חיינה, תפוח – היא אמרה לבסוף בחצי פה.

שלמה השתעל בכעס, ושני הפועלים נעשו חיוורים עוד יותר.

– צריך באמת לטעום תפוח אדמה אחד – קימטה חיינה את מצחה באדיקות, וניגשה קרוב יותר אל השולחן.

שלמה קם בעצבנות מהספסל, וצנח חזרה בלא שיידע מה לעשות מרוב כעס.

– תפוחי אדמה מצוינים! – היללה חיינה באכלה את התפוח בתיאבון רב.

"הלוואי שתקיא!" – קילל אותה שלמה בלבו.

– ממש תפוחי אדמה טובים, היכן קנית אותם? – הוסיפה חיינה להלל, ולקחה עוד אחד.

שלמה נרעד. לולא התבייש היה חוטף את הקערה ולא היה מאפשר להתקרב אליה, אך הוא לא היה חזק עד כדי כך ורק השתעל בזעם רב.

– תפוחי אדמה הגונים, הם נמסים בפה! – היללה חיינה כל הזמן, ולקחה תפוח אדמה שלישי.

 "שתיכנס הרוח באביה, חוצפה שכזאת!" – התרתח שלמה בשקט. – "את המוח אגהץ לה!"...

– מחר, בעזרת השם, צריך גם כן לבשל תפוחי אדמה. כבר זמן רב לא בישלתי.

– כשאין, לא מבשלים ולא אוכלים – רעם שלמה בלא קשר, רק מתוך חשק בלתי נשלט להקניט את הקבצנית הענייה, הסנדלרית המאוסה שזוללת את תפוחי האדמה שלו.

– לא, לא זה, אין לי זמן לקלף – ענתה חיינה בלא להבין את סיבת כעסו של שלמה, ולקחה עוד תפוח אדמה.

"רע מאוד!" – חשב שלמה וזרק מבט מיואש בשני הפועלים, כאילו אמר להם: חברֶה, מה אתם שותקים, הצילו! אבל הפועלים לא הבינו דבר, וחיינה לקחה תפוח אדמה חמישי. 

 

                                                                  *****

 

– את ! ! ! – שאג שלמה בפראות כשחיינה יצאה – את ! ! ! מדוע ביקשת ממנה לאכול תפוחי אדמה, אה? "בעלת צדקה" שכמוך![2]

– וכי יודעת אני – ענתה פריידה כביכול מתוך אשמה – הן אי-אפשר להיות "חזיר", אם אדם נכנס מבקשים ממנו לאכול, אבל היא הלוא צריכה גם כן לא להיות חזירה. צריכה להיות לה אצילות עצמית לא לאכול.

– לקרובה שלך אצילות! – רעם שלמה.

– הקרובים שלךָ באמת אציליים מאוד! דודך היקר לֵייבְּצִ'י, כשהוא כבר מגיע פעם לשבת, זולל הוא הכול עד כלות...

– שִתקי! – התרתח שלמה. בראותו כמעט את התחתית של הקערה ובהיזכרו שלולא כניסתה של הסנדלרית יכלו עדיין להיות חמישה תפוחי אדמה יתרים בקערה, ובחֶלקו שניים ואולי אף שלושה...

– אני באמת מפחדת ממך! – לא נכנעה פריידה.

ברצ'יק והרציק לקחו כל אחד עוד תפוח.

הקערה נעשתה ריקה עוד יותר, ושלמה עדיין רצה, כל כך רצה לבלוע אותם, לבלוע בלא סוף. וחמישה תפוחי האדמה שחיינה, הסנדלרית המאוסה, זללה לא נתנו לו מנוח, והוא שוב שאג:

– את שותקת סוף סוף!?... אני מגהץ לך את המוח.

– אני צוחקת ממך! – לא רצתה פריידה להיכנע.

הקערה התרוקנה, ושלמה התרתח מאוד: חמשת תפוחי האדמה באמת חסרו לו, והיא צוחקת ממנו. היא, שיש לה קרובה זללנית כזאת. מרוב זעם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו.

הוא רק חיפש משהו על השולחן, הלב שלו היה מלא על גדותיו בחרון וכעס. פריידה הבחינה בזעמו, וגם היא רתחה מכעס עצור: היא אפילו לא טעמה תפוח אדמה אחד. לא היה לה זמן בכלל, והוא זלל לו כמו איכר ועוד צועק, והיא נתנה קולה בזעקה:

– אתה גזלן, זללן, שיכור!

– איפה המספריים? המספריים? המספריים ! ! – צרח שלמה בחמת זעם. – אגהץ לה את המוח.

והבית התרומם באוויר...

חזור

 

  © כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי

[1] הכוונה לצלצולים הקוראים לבאי הצגות תאטרון לשוב לאולם לאחר ההפסקה. הצלצול השלישי הוא האחרון בסדרת צלצולי-קריאה אלו.

 

[2] "בעלת צדקה" - ותרנית על חשבון אחרים.