פמוטים ישנים
בראשית חורף תשע"ד החלה אמי לשקול בדעתה את דבר השכרת דירתנו הישנה בתל-אביב. עשרים שנה עברו עליי בדירה זו, ומזה כמה שנים היא עמדה זנוחה ככלי אין חפץ בו. קיבלתי עליי את העול של שיפוץ הדירה ומכירת תכולתה, ובנִי אברהם התנדב לסייע בידי.
הרהיטים והחפצים בדירה עוררו בי נוסטלגיה לימים עברו. באין אפשרות לשָמרם נאלצנו לוותר עליהם, ועמלתי למָכרם לזרים. בסדרי את החפצים הישנים נתקלתי בשקית ובה זוג פמוטים. זכרתי היטב פמוטים אלו. הם שימשו בעבר להדלקת נרות בביתנו מדי שבת בשבתו. נראה שאמי לא התלהבה מהם יתר על המידה; כאשר מצאה זוג פמוטים מודרניים ויפים בחנות היא לא היססה הרבה וקנתה אותם, והישנים נדחקו לקרן זווית.
אכן, מראה הפמוטים לא היה משובב. ברק המתכת שלהם אבד ודומים היו כאילו שכבת אבק עבה מכסה אותם. ובכל זאת היה בהם משהו שלא אִפשר לי להתעלם מהם. החלטתי אפוא להוציאם מהשקית ולהעמידם על השולחן במטבח. לפחות איהנה מהמראה שלהם בטרם אנסה למָכרם.
נהגתי לשבת ליד שולחן זה בין עבודה לעבודה ולאכול את ארוחותיי בחופזה. תוך כדי האכילה היו הפמוטים צדים את מבטי. אכן, המראה העתיק והייחודי שלהם הלך ושבה את לבי. גובהם המרשים, פיתוחי העלים לאורכם ומצבם הטוב חיפו על הברק שאבד.
לבסוף באתי לידי הכרה שהייתי רוצה להשאירם ברשותנו ולא להיפטר מהם כמו משאר החפצים. סיפרתי על כך לאמי. היא לא התנגדה לרעיון, ואף העלתה זיכרונות מהפמוטים האלה.
... גורשנו מביתנו בקובנה ב-14 ביוני 1941 בבוקרו של יום השבת. בגלל איסור טִלטול בשבת נמנענו מלקחת עמנו חפצים ביתיים, ויצאנו לדרך הארוכה בלא פריטים בסיסיים כגון פמוטים או אפילו סידור תפילה.[1] בהגיענו למקום גלותנו בביקוֹב-מִיס שבחוג הקוטב הצפוני השתמשה אמי בעששיות להדלקת נרות שבת.
כעבור זמן מה הגיע לביקוב-מיס יהודי מליטא שגורש לאחד היישובים בסביבתנו. הוא סיפר שאשתו לא עמדה שם בתלאות ועד מהרה הלכה לעולמה. ברשותו נותרו זוג פמוטים שלה, שלא מצא בהם עוד חפץ, והוא בחר למָכרם להוריי תמורת 180 רובל. אמי לא התלהבה מהם. היא ראתה בהם פמוטי פח פשוטים, שלא דמו כלל לפמוטי הכסף המפוארים אשר היו בביתנו בקובנה. אולם באין פתרון טוב יותר לכיבוד השבת החלו פמוטים אלו לשמש אותנו בכל ימי הגלות.
כאשר הצלחנו בשנת 1950 לעבור לעיר יָקוּטְסְק שבחבל סיביר ביקשתי להחזיר לפמוטים את הברק שאבד להם. באחד המפעלים סיפקו לי נסורת עץ, וזו סייעה בידי לנקות בעמל רב את זוג הפמוטים.
לאחר הגיענו לארץ, וכאשר רווח לנו, מצאתי באחת החנויות זוג פמוטים יפים מכסף וקניתי אותם כדי שישמשו אותנו בשבתות. את פמוטי הפח הִנחתי הצדה...
חלפו להם כמה חודשי עבודה בדירה. הצלחנו לבסוף לרוקן אותה מתכולתה, ואת שארית החפצים העברתי למחסנים שלנו. יום אחד עלה בדעתי להסתכל על הפמוטים מקרוב. הוצאתי את אחד מהם מהמחסן ועיינתי בו ובפיתוחיו. לפתע נתקלו עיניי בכתובת זעירה הטבועה בבסיסו... מיד רצתי והבאתי את הפמוט השני. גם בו הייתה טבועה כתובת דומה...
קירבתי את עיניי אל הכתובת. נגלו לפניי סימני הטבעה מוזרים מאוד. ביניהם זיהיתי מספר מוכר: 1895... נעמדתי נפעם ונרעש... לוּ יהי שהפמוטים מפח, אך בכל זאת פח עתיק! כולי נרגש ניסיתי לפענח את הכתוב. כל שהצלחתי לזהות היה השם SZEKMAN, דהיינו שֶׁקְמַן. ובכן, מדובר בכתיב פולני ומסוף המאה התשע-עשרה. מיהו שקמן זה? כלום הוא היה היצרן או שמא הייתה חֶברה בשם כזה? ובכן, עמדתי לפני חידה היסטורית.
התחלתי לחקור על אודות שקמן. עד מהרה גיליתי שאכן, היה צורף בשם ישראל שֶקמן, אשר פעל בוורשה למן 1886 בערך ועד ל-1915, וייצר פמוטים וכלי מתכת אחרים מלאכת-יד. סמלו המסחרי היה דג – המופיע בצִדה הימני של הכתובת. ייתכן אף שמת או נרצח בימי מלחמת העולם הראשונה, והנה יש עדיין בעולם כמה וכמה כלי מתכת מתוצרתו!
חוץ מהמספר של השנה הופיעה בכתובת עוד הטבעה של מספר – 84. מה משמעותו של מספר זה? התחלתי לבחון תמונות של פמוטי נחושת שייצר הצורף שֶקמן. היה להם דמיון לפמוטים שלנו, אך משום מה המספרים שעליהם לא דמו למספר 84.
נתקלתי גם באזכורים של פמוטי כסף שיוצרו בידי שקמן, והחלטתי לבחון מה טבעו עליהם. מצאתי תמונות של כמה כאלה, ועל כולם – המספר 84! הייתכן שהפמוטים שלנו מכסף?! אכן, עד מהרה גיליתי שכך הדבר וכי 84 סימל את סטנדרט איכות הכסף, השווה-ערך ל"כסף 875"![2]
בנסותי להבין את משמעות הסימונים האחרים שעל הפמוטים נכנסתי אט-אט לרזי עולם הצורפות באימפריה הרוסית של המאות הקודמות. בהיות עולם זה חשוף כבר מקדמת דנא לרמאויות הן כלפי השלטונות הן ביחס לקונים החליט הצאר פיוטר הגדול (1672–1725) להסדיר את הפעילות בתחום המתכות היקרות, ובשנת 1700 פרסם צו בדבר בקרה על ייצור כלי כסף וזהב. הצו קבע כי על כל כלֵי הכסף והזהב להיות רשומים במוסד רשמי ויש לטבוע עליהם כמה סימנים מזהים – החותמות של הצורף ושל בוחן איכות המתכת, סמל העיר המקומית ואיכות המתכת.[3]
ובכן, את הצורף כבר זיהיתי על-פי חותמו וסמלו המסחרי. אולם מה הם הסימונים האחרים? למדתי כי כל השאר הם למעשה חותם אחד, המכונֶה טְרוֹיְניק (тройник), כלומר משולש, אשר טבע בוחן איכות המתכת. בחותם זה נחרצו ראשי-התיבות של שם הבוחן, השנה, איכות המתכת וסמלה של העיר.
ומי היה הבוחן של הפמוטים שלנו? מצאתי ששמו המלא היה אוֹסיפּ (יוסף) סוסְנְקובסקי (Осип Соснковский), שכל אשר ידוע עליו שהשתמש באופן סימון זה בשנים 1869–1896.[4] גם סמלה של העיר היה ברור – ורשה, שאכן בה התגורר הצורף שֶקמן.[5]
גיליתי אפוא שהפמוטים שלנו ידעו לחינם יחס לא אוהד שנים רבות...
חזור
[1] על עניין הסידור ראו גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון: מלחמת הישרדות של צעירה יהודייה מליטא על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני, אלקנה: חקר יהדות ליטא, תשע"ג, עמ' 69.
[2] המספר 84 ביטא מידה של 84 זוֹלוֹטְניקים. זולוטניק היה מידת מדידת משקל רוסית, שלפיה 96 זולוטניקים ציינו כסף טהור (1000 מתוך 1000 חלקים); 84 זולוטניקים – איכות הכסף השכיחה ביותר באימפריה הרוסית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – ציינו אפוא איכות של 84/96 (או 875/1000 של כסף טהור), ובלשון ימינו: "כסף 875".
[3] אף נאסר על הבוחן לטבוע את חותמו לפני טביעת החותָם של הצורף עצמו.
[4] הוא השתמש בראשי-תיבות IS בכתיב לטיני (בחותמת מסוימת הוא עשה שימוש בשנים 1852–1853 ו-1860–1882) ו-IC בכתיב קירילי (בחותמת מסוימת הוא עשה שימוש בשנים 1862–1869).
[5] בוורשה החל לפעול בשנת 1852 משרד ממשלתי-צארי לבקרת מתכות, ומאז יוּשמה בפולין שיטת הסימון הרוסית.
© כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי