בן-ציון קליבנסקי

היסטוריון & מהנדס אלקטרוניקה

מזרע אברהם

 

עננת חרדה אפפה את ר' שלמה בימים האחרונים.[1] מאז שבִּתו הודיעה לו את החדשות המסעירות, הוא לא הצליח עוד לרכז את מחשבותיו.

 

... רק כמה חודשים קודם לכן היא נסעה עם אחותה לאוניברסיטת וילנה, אך במקום ללמוד כדבעי עסקה שם בענייני שידוכים... ומי חתנהּ? סיפרה כי הוא רופא צעיר ומבטיח. דא עקא – רחוק מיראת שמים... אוי, שומו שמים! מדוע הוא, ר' שלמה רוּדמינסקי, ראש הקהילה בקובנה ומגבאי "בית המוסר", זוכה ל"נחת" כזאת?! את ילדיו גידל ברוח ישראל סבא, והתוצאה? – חתן ריק ממצוות, פרי באושים של השכלת וילנה. זו תורה וזה שכרה?!...

 

כך התהלך לו ר' שלמה ימים אחדים אחוז בשרעפיו. לבסוף גמלה בלבו ההחלטה. אין ברֵרה. אף שהדבר יהיה למורת רוחה של בתו, יש לבטל את השידוך. מחר ייכנס לבית רבה של קובנה, ישיח את דאגתו וצערו לפני הרב ויבקש ממנו הסכמה להחלטתו. הלוא הרב מכיר אותו היטב. לא מעט פעמים ישב בבית הרב והתגייס ראשון לכל דבר שבמצווה. לא יעלה על הדעת שאדם כר' שלמה ייפול בפח כזה. הרב ודאי יבין לרוחו ויסייע בידו בעניין זה.

 

למחרת החיש ר' שלמה צעדיו לרחוב פְּרֵזִידֵנְטוֹ. בית הרב אברהם דוּבֶּר שפירא ניצב קרוב לביתו של נשיא ליטא, אַנְטַנַס סְמֵטוֹנָה. הנשיא כבר לא היה שם. ביום שפלשו הרוסים לליטא – בשבת ה-15 ביוני 1940 – נמלט סמטונה על נפשו לגרמניה הנאצית. צחוק הגורל, – חשב לו ר' שלמה בלכתו – הנשיא אינו מתגורר עוד בליטא, ואילו שכנו, הרב שפירא, עדיין כאן ומנהיג את קהילתו על אף השלטון הסובייטי האנטי-דתי.

אנטנס סמטונה

(תצלום מהמוזאון הליטאי הלאומי)

מתוך מחשבות אלו הגיע ר' שלמה לבית רבה של קובנה ונכנס פנימה. דלת חדרו של הרב הייתה סגורה למחצה. דרך חריץ הדלת ראה כי מישהו יושב ליד השולחן ומדבר. אין דבר, הוא, ר' שלמה, ימתין קמעה. ודאי לא יארך הדבר. ר' שלמה הכיר את הרב שפירא. הוא היה ידוע ברחבי העולם היהודי כגאון-עולם, שאף הוצעה לו משרת הרב הראשי לארץ ישראל לאחר מות הרב קוק. רבה של קובנה לא נדרש לשקלא וטריא ארוכים, ובפקחותו הרבה יכול לעמוד על כל עניין כהרף עין. צעד לו אפוא ר' שלמה בינתיים לאטו הלוך ושוב לאורכו של המסדרון.

 

כעבור זמן קצר יצא האיש. ר' שלמה השתהה קמעה ונכנס אל החדר.

 

"ר' שלמה, מה הביאך לביתי, הן לא שבת ולא חודש היום?" – פתח הרב שפירא לאחר כמה דברי נימוס.

 

"רבה של קובנה, הפעם דבר אישי לי אליך", – ענה ר' שלמה כשהוא זע בכיסאו ומניע את גוו קדימה כמנסה להתקרב לעבר הרב – "אגש ישר לעניין: בתי, כידוע לרב, לומדת עכשיו באוניברסיטת וילנה. לפני ימים אחדים הודיעה לי כי היא מתעתדת להינשא לרופא מקומי".

 

"ומה פְּסוּל בכך, ר' שלמה? אמנם וילנה הייתה כמעט עשרים שנה סוֹגרת ומסוּגרת מבחינתנו, אך עתה אפשר לנסוע אליה באופן חופשי.[2] ובכל זאת היא עדיין עיר ואם בישראל".

 

"הדבר נכון, היום אפשר להגיע מקובנה לווילנה, עיר הולדתי, בתוך שעתיים. אולם הבעיה היא ברופא הווילנאי עצמו – הוא רחוק ממצוות. הן ידוע לך, רבה של קובנה, ש'יראת שמים' היא עניין בוער בעצמותיי. וכי יעלה על הדעת שחתני לא יניח תפילין ולא ישמור שבת, חלילה? ומה יהיה עם ילדיהם, נכדיי, בעזרת-השם?...".

 

ר' שלמה עצר את שטף דיבורו, בלע את הרוק, ולבסוף אמר בנמיכות קול: "רבה של קובנה, ברצוני לבטל את השידוך".

 

הרב שפירא החליק בידו על זקנו הארוך, כמהרהר קמעה במצב הסבוך. ככל שנקפו הרגעים הלך גופו של ר' שלמה והתכווץ בכיסאו בעוד מבט עיניו תקוע בספרים שעל השולחן.

 

הרב אברהם דוּבֶּר שפירא

 

שררה דממה. ר' שלמה חש שהזמן עמד מלכת. הוא המתין למוצא פיו של הרב שפירא.

 

לפתע ניעור ר' שלמה מקיפאונו. הוא הבחין כי רבה של קובנה מֵישיר אליו מבט נוקב. את הדממה פילח קול תקיף מהרגיל:

 

"ר' שלמה, הן החתן הוא מזרע אברהם. בימינו, גם זו מעלה גדולה!".

 

ר' שלמה לא הגיב. הדיבר כביכול ניטל ממנו.

 

"ר' שלמה, עצתי לך לא לבטל את השידוך. הכן חתונה כנהוג אצל גברין יהודאין, ואני אערוך את החופה והקידושין".[3]

 

ר' שלמה הודה לרב שפירא ויצא מחדרו. מכל החלטיותו לא נשאר דבר. כפוף גו צעד ברחוב פרזידנטו בלא להַיישיר מבט אף אל ביתו לשעבר של הנשיא סמטונה.

 

... חתן מזרע אברהם... בזה אפוא מסתפק היום רבה של קובנה. גם לו, לר' שלמה, ראש הקהילה בקובנה, די בחתן מזרע אברהם... הייתכן?? אולם הרב יעץ לא לבטל, ועצתו מי יפֵרנה?! הוא אף חרג ממנהגו הקבוע וקָבע כי בעצמו יערוך את טקס החופה... נפל אפוא הפור...

 

ר' שלמה הציץ בשעונו. לפתע ניעור ממחשבותיו והאיץ את הילוכו. הוא מיהר לבית המוסר, לשיעורו היומי המצוין של ר' חָצְקֶל. הייתה זו שעת קורת הרוח היחידה של ר' שלמה בימים אלו.

 

ר' שלמה נכנס לבית המוסר והתיישב על מקומו ב"מזרח". קולות הלימוד של הנוכחים הצליחו להסיר ממנו את הלֵאות הכבדה שאפפה אותו. אכן, בית המוסר נשאר מעין "שמורה" יהודית יחידה במינה בליטא בכלל ובקובנה בפרט. היה זה מוסד ותיק מאוד בעיר, שהקימו ר' ישראל ליפְּקין מסָלָנְט, מייסד תנועת המוסר, בשנת 1848.[4] חלפו תשעים שנה, והמוסד הזה, בבניין חדש עם מיטב השכלולים של מים זורמים והסקה מרכזית, עדיין היה מקום שוקק חיים. עכשיו ישבו בו מטובי הלמדנים שבקרב בעלי-הבתים הקובנאים. והנהגות בית המוסר – כיאה לשמו – היו חמורות ובעלות סדרים על-פי דוגמת הנהגות ישיבת המוסר המפורסמת שבעיירה קֶלם אשר במערב ליטא.[5] מובן שהרבה רבנים בהזדמנם לקובנה מצאו לנכון להיכנס לבית המוסר המהולל ולטעום מטעמה של תפילה מוסרית אמתית או משעה של קורת רוח בלימוד עם אחד מיושבי הבית. וגולת הכותרת של הלימוד בבית המוסר הייתה שיעורו היומי של ר' חצקל בֵּרשטיין,[6] שיעור עמוק בתלמוד שרק למדנים מובהקים יכלו לרדת לעומקו. ועל כל זה ניצח ר' שלמה, מגבאי בית המוסר.

 

לאחר השיעור מיהר ר' שלמה לביתו, סיפר לאשתו על עצת רבה של קובנה, ושניהם הסכימו כי יש להתחיל בהכנות לחתונה.

 

החתונה התקיימה כעבור זמן קצר בקובנה ברוב עם ובהשתתפות המחותנים מווילנה. את החופה עָרך, כמובטח, רבה של קובנה בכבודו ובעצמו.

 
 
 
 
 

שינויים מפליגים חלו בתנאי חייהם של תושבי ליטא היהודיים מאז פלישת הסובייטים. החינוך העברי נאסר, תנועות הנוער פוזרו, המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק והעסקים הגדולים הולאמו.[7] גם חיי הדת השתנו בלא הכר. הפגיעה הקשה ביותר הייתה בדמותה של השבת. היא פסקה מלהיות יום מנוחה, והעובדים היהודיים בכל המפעלים והחנויות נאלצו לעבוד בשבתות כביום עבודה רגיל.

 

עסק הטקסטיל הוותיק של ר' שלמה היה אף הוא בין המולאמים. בצוק העתים מצא לו ר' שלמה עבודה כסוכן של מפעל ההגרלות הממשלתיות. תפקיד זה אִפשר לו להימנע מעבודה בשבתות.[8] אולם לא כולם שפר עליהם גורלם. רבים מהיהודים נאלצו לצאת לעבודתם גם בבוקרו של יום השבת, ותפילות היום בבתי הכנסיות נעשו דלות משתתפים.

 

החששות הלכו וגברו. מה יהיה הצעד הבא של השלטונות? האם יאסרו את השחיטה הכשרה? יהודים שומרי תורה אחדים החלו ללמוד הלכות שחיטה והכשירו את עצמם לשמש שוחטים ביום עֶברה. גם ר' שלמה עשה כן. מי יודע – חשב לעצמו – עלולים להגיע ימים שלא יהיה אפשר להשיג בשר כשר. ילמַד הוא אפוא הלכות שחיטה ויוכל לשחוט תרנגולות למשפחתו.

 

שבת ה-15 ביוני 1941. בדיוק שנה חלפה מאז פלישת הסובייטים לליטא. כבכל שבת, התכנסו באי בית המוסר גם בשבת זו לתפילת שחרית. על פני כמה מהם ניכרה בהלה. הם שמעו כי לפנות בוקר היו מאסרים של משפחות יהודיות. אחת מהן הייתה משפחת חברם ר' בן-ציון קְליבּנסקי. ר' בן-ציון היה מבאי בית המוסר הקבועים. למן ראשית שנות ה-30 הוא שימש מנהל "כולל קובנה" – הכולל המפורסם בעולם. נשיאו של כולל זה היה הרב אברהם דובר שפירא, רבה של קובנה, ור' בן-ציון היה יד ימינו בכל ענייני הכולל. נהגו אפוא בבית המוסר כבוד בר' בן-ציון וקבעו את מקום ישיבתו בכותל המזרח.[9]

הרב חיים בן-ציון קליבנסקי 

(מתוך מירכתי צפון, עמ' לב)

 

מזה כמה שבתות היה כיסאו של ר' בן-ציון ריק. מחלת לב ריתקה אותו למיטתו. גם בשבת שבה התרחשו המאסרים הוא נעדר מהתפילה. מתוך דאגה לשלומו ולשלום משפחתו החליט ר' שלמה בו במקום לשלוח אליו שליח. הוא פנה בעניין זה אל אחד מצעירי בית המוסר, שמעון סגל:

 

"שמעון, הן אתה בחור זריז ונמרץ, גש אל ביתו של ר' בן-ציון וראה מה שלומו ומה הוא מספר על מאסר בני משפחתו".

 

מיהר שמעון לבית ר' בן-ציון ומצא אותו שוכב במיטתו. ר' בן-ציון מיעט בדיבור. הוא רק ביקש למסור למיודעיו בבית המוסר כי הסובייטים אסרו את שני בניו וכי גם אשתו הצטרפה אליהם.[10] בו עצמו לא נגעו בגלל מחלתו וחולשתו.

 

רבים נאסרו הלילה, – הרהר לו ר' שלמה בינו לבינו לאחר ששמע משמעון את הפרטים המעטים – אך מה החוט המקשר ביניהם? בנו המבוגר של ר' בן-ציון היה פעיל בבית"ר ומזכיר קרן תל-חי, וזו כנראה הסיבה למאסרה של משפחת קליבנסקי. אולם גם סוחרים לא מעטים היו בין האסורים. מסתבר אפוא שהסובייטים החליטו לאסור הן ציונים פעילים הן בעלי רכוש לשעבר. הייתכן שגם הוא, ר' שלמה, מיועד למאסר? הלוא אף הוא היה סוחר גדול בטרם הלאימו הסובייטים את בית העסק שלו, ומדוע זה ישפר גורלו מיתר הסוחרים?! ואם לא די בכך, הוא גם היה עסקן ציבורי ידוע... לבקשתו, ניגש אחד מצעירי בית המוסר לביתו כדי לראות אם יש תכונה סביב הבית. אכן, חששו של ר' שלמה לא היה חשש שווא. בכניסה לבית עמדה משאית...

 

ר' שלמה החליט לא לחזור למעונו לאחר התפילה. במקום זאת שוב הלך אל רבה של קובנה, והפעם כדי להתייעץ עמו כיצד עליו לנהוג.

 

הרב שפירא כבר ידע על המאסרים הרבים. כששמע מר' שלמה כי גם הוא מועמד לגירוש, יעץ לו: "ר' שלמה, המתן ואל תחזור לביתך. אולי יינצלו בני משפחתך בזכות היעדרותך. אולם אם לא יעזור הדבר ובני ביתך יוּצאו בכל זאת מהבית, תצטרף אליהם". 

 

ר' שלמה חזר לבית המוסר וסיפר לידידיו על עצתו של הרב שפירא. לאחר דיון קצר בין הנוכחים הוחלט לבקש מכמה בחורים לעמוד בתורנות לא הרחק מביתו של ר' שלמה כדי לראות את המתרחש. הוא עצמו נותר בבית המוסר כדי להמתין לבאות. השעות נקפו, והמשאית הוסיפה לעמוד במקומה. כך עבר יום השבת על ר' שלמה בהמתנה דרוכה. והנה לפנות בוקר של יום ראשון נראו לפתע אשתו ובנו של ר' שלמה מוּצאים אל המשאית. מיד הודיעו על כך לר' שלמה, והוא מיהר אל ביתו והסגיר את עצמו.

 

ר' שלמה נצטווה גם כן לעלות אל המשאית, והיא יצאה לעבר תחנת הרכבת של קובנה. שם נגלתה לעיני ר' שלמה רכבת משא ארוכה, ובה מגורשים רבים.[11] הוא ובני משפחתו צורפו אל אחד הקרונות. לאחר יום המְתנה זעה הרכבת ממקומה. היא נסעה יומם ולילה, כשנוסעיה סובלים מתנאים קשים מאוד.[12] כעבור כמה שבועות של מסע מפרך החלה הרכבת לעצור בתחנות, ומשפחות מגורשים הורדו ממנה. ר' שלמה ומשפחתו וכן עוד מגורשים הוּרדו בכפר קָסָרוּק שבדרום-מערב סיביר והובלו אל משק חקלאי. שם הם הועבדו בכל מיני עבודות מזדמנות. אט אט החל ר' שלמה להסתגל למצב. אולם להוותו הוא לא הצליח לארגן מניין תפילה בין היהודים המעטים. גם ביום הכיפורים נאלץ להתפלל ביחידות.

 

כמה שנים חלפו. השמירה רפתה במקצת, ור' שלמה מצא נוחם בבית הכנסת שבכפר הסמוך. ואילו בנו של ר' שלמה, בנימינ'קה, החל להתערות בקרב צעירי הסביבה. יום אחד נכנס בנימינ'קה הביתה ובפיו בשורה: הוא מצא בחורה כלבבו וברצונו לשאתה לאישה.

 

"מי המיועדת?" – שאל ר' שלמה מופתע.

 

"רוסייה מקומית נחמדה" – ענה בנימינ'קה.

 

עולמו של ר' שלמה חשך עליו. בתו בחרה ברופא מחלל שבת ואילו בנו הרחיק לכת עד לכדי גויה גמורה. הדבר פגע קשה גם באשתו של ר' שלמה. היא לא החזיקה מעמד וכעבור זמן קצר מתה מרוב צער.

 

ר' שלמה היה רצוץ ושבור. הוא לא יכול עוד להבליג; נעל את מגפיו, לבש את מעילו, ובלא אומר ודברים יצא רגלי אל בית הכנסת שבכפר הסמוך. בית הכנסת היה ריק. ר' שלמה ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו, ובבכי נורא שפך שיח לפני קונו. כך עמד כמה דקות. לבסוף סגר את ארון הקודש והתיישב חסר אונים על אחד הכיסאות.

 

העייפות הכריעה אותו והוא שקע בעִרפול חושים. פתאום נבעת. הפנים המוכרות של הרב אברהם דוּבֶּר שפירא, רבה של קובנה, ניבטו אליו. זעם רב ניכר בהן. לפתע הרים הרב את ידו. הוא נענע את אצבעו כלפי ר' שלמה בתנועה מתרה, ובקול תקיף מאוד קרא:

 

"ר' שלמה, הן אמרתי לך – מזרע אברהם!!!".

 

ר' שלמה נרעש וזע ממקומו. הוא פקח את עיניו. דמותו של הרב שפירא נעלמה כלא הייתה. ר' שלמה חש שגופו מכוסה כולו בזיעה קרה. הוא קם וחזר אל ביתו נבוך ומהורהר. בפעם הזאת לא יעץ לו הרב שפירא מה עליו לעשות, והוא, ר' שלמה, היה אובד עצות לחלוטין.

 
 

חלפו כמה שבועות. יום אחד נשמעה נקישה בדלת. ר' שלמה ניגש לפתוח. ניצבה שם אישה, מכורבלת בבגדים חמים וראשה עטוף בצעיף גדול.

 

"במה אוכל לעזור לך?" – שאל אותה ר' שלמה.

 

"אני מקפידה על כשרות" – היא ענתה. "שמעתי עליך כי תדע לשחוט. אודה לך מאוד אם תשחט בשבילי תרנגולת, כדי שאוכל לאכול בשר לאחר תקופה ארוכה שנמנע ממני הדבר".

 

ר' שלמה היה נבוך כולו.

 

... אמנם הוא היחיד בסביבה הקרובה שיודע לשחוט, ועזרה לַיהודייה למצווה גדולה תיחשב, אך מצד שני – מניין יודעת אישה זו שהוא יודע לשחוט?... אולי היא שליחה של הנ.ק.וו.ד, המנסֶה להפיל אותו בפח ולאסור אותו בעוון פעילות דתית אסורה?! ברוסיה הסובייטית זהו משחק באש. אם כן, מה לענות לה?... אולי יאמר לה שזו טעות והוא כלל אינו יודע לשחוט?...

 

ר' שלמה כחכח בגרונו. לאחר התחבטות פנימית חפוזה בא לידי החלטה: 

 

"גברתי הנכבדה, הביאי אליי מחר את התרנגולת, ואמלא את מבוקשך".

 

האישה הודתה לר' שלמה ופנתה לדרכה. הוא חש כי נכון עשה, שכן לא יכול להשיב את פני היהודייה ריקם. אולם הפחד הגדול נותר, והוא ידע כי מחר יהיה האות: או שתבוא האישה או – אנשי הבולשת.

 

למחרת שוב נשמעה נקישה. בחשש כבד ניגש ר' שלמה לפתוח את הדלת. בפתח הדירה ניצבה האישה המכורבלת בבגדיה ועם הצעיף על ראשה, ובידה סל... אבן נגולה מעל לבו של ר' שלמה, והוא הזמין אותה להיכנס לדירתו. היא צעדה פנימה, הניחה את הסל על הרצפה והסירה מעליה את המעיל הכבד ואת צעיף הראש. ר' שלמה נדהם ממראה עיניו.

 

לפניו עמדה אישה צעירה וחיננית.

 

בעודו מכין את העוף החל לתהות על קנקנה. "משפחתי גורשה מריגה לסיביר, ואני כאן סטודנטית באוניברסיטה", – היא סיפרה – "אני מקפידה כמו בעבר על כשרות, ובתקופה האחרונה לא התאפשר לי לאכול בשר בגלל סיבה זו. גוּנב לאוזניי שיש יהודי במשק חקלאי סמוך היודע לשחוט עופות, וכך הגעתי אליך". 

 

בין כה וכה נכנס בנימינ'קה הביתה. אביו הציג לפניו את הצעירה, והם פתחו ביניהם בשיחה ערה.

 

לא חלף זמן רב, ובנימינ'קה נשא את הצעירה הזאת לאישה.

חזור

 

[1] מסיבות השמורות עִמי, שונו שמותיהם של גיבור הסיפור לר' שלמה רודמינסקי ושל בנו לבנימינ'קה. שאר פרטי הסיפור נאמנים לשני המקורות שעליהם התבססתי, והמשלימים זה את זה: א) עדות ר' שמעון סגל, מייסדה ומנהלה של ישיבת "תורת אמת קמניץ" בברוקלין, אשר שמע את הדברים מפי ר' שלמה. ב) עדות בנימינ'קה לפני דב לוין, השמורה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

 

[2] חודש וחצי לאחר חתימת חוזה השלום רוסיה-ליטא ב-12 ביולי 1920 מסרו הרוסים את וילנה לשלטונה של מדינת ליטא הצעירה. מעשה זה היה למורת רוחה הגלויה של פולין, וכעבור שבועיים, ב-9 באוקטובר, פלשו לווילנה כוחות פולניים בראשות הגנרל לוּציאן זֶ'לִיגוֹבְסקי, וכבשו אותה מידי הליטאים. לבסוף סיפחו הפולנים את וילנה ומחוזהּ למדינתם על אף מחאותיה הנמרצות של ליטא. לשרשרת אירועים זו נודעה משמעות היסטורית מרחיקת לכת ביחסים בין שתי המדינות. ליטא החליטה לנתק כל קשר, גם דיפלומטי, עם שכנתה התוקפנית. גבול אטוּם הוצב ביניהן, ואף קשרי דואר בין תושביהן פסקו לחלוטין. רק בעת מלחמת העולם השנייה, ב-28 באוקטובר 1939, מסרו הרוסים את וילנה חזרה לליטא, לאחר שכבשו אותה מידי הפולנים ב-19 בספטמבר 1939 על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. 

 

[3] יצוין שגם בתו של ר' אברהם דובר שפירא, אשר הוצעו לה מגדולי הלמדנים של ליטא, נישאה לבסוף לרופא מאסטוניה.

 

[4] את הרעיון להקים בתי מוסר הגה ר' ישראל ליפקין (1810–1883) כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19. באותו הזמן הוא החל להטיף בווילנה את שיטתו החדשה, שיטת המוסר, שיעדה היה לעדן את מידותיו של האדם. יהודֵי מזרח אירופה הצטיינו בדרך כלל בקיום מצוות שבין אדם למקום, אך במצוות שבין אדם לחברו הם לקו מאוד בחסר. ר' ישראל שם לו אפוא למטרה לתקן ליקוי זה, והחל להדריך את תלמידי ישיבתו וכן אברכים ו"בעלי-בתים" וילנאיים בענייני יראה ומוסר. הוא האמין שכדי לטבוע מידות מתוקנות בנפשו של האדם לא די בלימוד תאורטי של ספרי מוסר, אלא יש ללמוד אותם מתוך שינון מרובה ובהתעוררות סוערת בקול רם ובניגון נלהב. אולם ר' ישראל צפה שלימוד כזה סופו להיתקל בהתנגדות רבה, וכדי למנוע ממלעיגים וממפריעים לעמוד בדרכו בחר ר' ישראל לרכז את הלימוד המוסרי בבית מדרש נפרד, וכינהו "בית מוסר". את בית המוסר הראשון ייסד ר' ישראל בווילנה, ובו החלו למדנים ובעלי-בתים ללמוד את תורת המוסר מתוך התבוננות מעמיקה ובהתלהבות גדולה. לאחר שעזב ר' ישראל את וילנה ב-1848 והתיישב בקובנה, הקים בה גם כן בית מוסר למען בעלי-הבתים המקומיים. כדי להגביר את יוקרתו של בית זה, הוא משך לשם את חשובי העיר, ואף הוא עצמו נהג לבקר במקום וללמוד מוסר בהתעוררות רבה (הלל נח מגיד-שטיינשניידער, עיר ווילנא: זכרונות עדת ישראל ותולדות חיי גדוליה, א, וילנה תר"ס, עמ' 129; דב כ"ץ, תנועת המוסר תולדותיה אישיה ושיטותיה, א, תל אביב תשמ"ב, עמ' 176–177; עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר, ירושלים תשמ"ב, עמ' 95–99, 194).

 

[5] על ההנהגות המיוחדות של הישיבה בקלם ראו בספרי כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים: מרכז שזר, תשע"ד, עמ' 315–318. את ההנהגות האלה טבעו בבית המוסר ראשי ישיבת קלם. מנהל הישיבה, ר' גרשון מיאדניק, נדרש לשהות ימים רבים בקובנה כדי לטפל בגביית שכר דירה של דיירי בית ברחוב לוּקְשִיוֹ, שנתרם למען החזקתה הקבועה של ישיבת קלם; בזמנו הפנוי ישב בבית המוסר, ומדי יום ביומו היה מרצה שם שיעור על פירושי תפילות. פעם בחודש היה מגיע לבית המוסר גם ראש ישיבת קלם, ר' דניאל מובשוביץ, ומתקבל בכבוד גדול. שניהם, ר' דניאל ור' גרשון, גיסים שנשאו את נכדותיו של ר' שמחה זיסל בּרוידה – מגדולי תלמידיו של מייסד תנועת המוסר – היו בעלי שיעור קומה בזכות עצמם, ואין פלא ששיוו לבית המוסר דמות בזעיר-אנפין של ישיבתם המפורסמת.

 

[6] ר' יחזקאל ברשטיין (1889–1941) היה ראש ישיבת "אור ישראל", שלמדו בה תלמידים בני 17–19, והיא שימשה מכינה לאחת הישיבות המפורסמות בתבל, "כנסת ישראל" דסְלַבּוֹדְקָה. על ר' יחזקאל ברשטיין ראו בצלאל דבליצקי, 'הגאון הקדוש ר' יחזקאל ברשטיין וספרו דברי יחזקאל', בתוך יחזקאל הלוי ברשטין, דברי יחזקאל, בני-ברק: "מישור", תשע"ג, עמ' תקפה–תר.

 

[7] על התמורות בחיי היהודים בליטא בעקבות ההשתלטות הסובייטית ראו גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון: מלחמת הישרדות של צעירה יהודייה מליטא על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני, אלקנה: חקר יהדות ליטא, תשע"ג, עמ' 48–54.

 

[8] על פתרונות אחרים שמצאו יהודים שומרי מצוות כדי להימנע מחילול שבת ראו שם, עמ' 53.

 

[9] עוד על ר' בן-ציון קליבנסקי ראו בסיפור "דרישת שלום מעולם האמת" שבאתר זה.

 

[10] על מאסר זה ראו בספר מירכתי צפון (לעיל, הערה 7), עמ' מא–מב.

 

 

[11] חיים שפירא, שצפה מבחוץ על רכבות משא אלו, כתב בספרו: "כלאחר יד הסתכלתי מבעד לחלון. מה שראיתי על המסילה הסמוכה גרם לי כמעט להתעלף. ראיתי רכבת משא בעלת קרונות בהמות רבים העשויים מקרשים ורווח צר בין קרש לקרש. בתוך קרונות אלה ראיתי המוני אדם – גברים, נשים וילדים, בצפיפות שלא הותירה אפשרות לנשום. מראה הזוועה הזאת היה מעורר בחילה..." (חיים שפירא, לך-לך, בני, בתרגום ישראל חיים קצבורג, ירושלים: פלדהיים, תשנ"ג, עמ' 70).

 

[12] על תנאי הנסיעה ראו בספר מירכתי צפון (לעיל, הערה 7), עמ' 68–69, מד–מה.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

  © כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי