היסטוריון & מהנדס אלקטרוניקה

בן-ציון קליבנסקי

דרישת שלום מעולם האמת

יום אחד בשנת תשע"ג התקשר אליי פלוני, הציג את עצמו בשם חיים צ'ייט ופנה אליי בבקשה מוזרה:

... אני מחזיק בתצלום עמוד מספר "טהרת-המשפחה" של הרב דקובנה אברהם-דוּבֶּר שפירא, ובשוליו הערה הכתובה בכתב-יד. ייתכן שהערה זו היא של סבך, הרב חיים בן-ציון קליבנסקי. התוכל לשלוח לי דוגמאות מכתב-ידו כדי שאוכל להשוות בין הכתבים?

 

לא הבנתי מדוע עלה בדעתו שסבי דווקא הוא כותב ההערה. ניסיתי לקבל ממנו מענה לתמיהותיי, אך תשובותיו לא הניחו את דעתי.

שאלות רבות צצו במוחי. איך הגיע הספר לידיו של חיים צ'ייט? מה הוא חיפש בו? ומדוע חשב שכתב-היד הוא של סבי? אמנם סבי נזכר כמה פעמים בכרכי הספר "דבר אברהם" של הרב אברהם-דובר שפירא,[1] אך סבי לא היה היחיד, ודברי עוד רבנים נזכרו בספר זה.

נכון גם שסבי ניהל בשנות השלושים את "כולל קובנה", שהיה אחד הכוללים היחידים בליטא והמפורסם ביותר בעולם התורני באותה העת. נשיא הכולל היה רבה של קובנה, וסבי בתוקף תפקידו היה "יד ימינו" בכל ענייני מוסד זה. לפיכך הייתה סבירות לקרבה ולנגישוּת רבה יותר של סבי אל הרב שפירא מאשר של רבנים אחרים.

הרב חיים בן-ציון קליבנסקי (1934)

(מתוך מירכתי צפון, עמ' לב)

אולם את כל זאת הן לא ידע חיים צ'ייט... בכל זאת מילאתי את מבוקשו ושלחתי לו כמה דוגמאות מכתב-ידו של סבי.

דוגמאות למכתבי סבי (הימני מתוך הספר נחלת אבות, והשמאלי מארכיון הספרייה הלאומית)

בינתיים הוא שלח לי תצלום של העמוד המתאים. השוויתי בין כתבי-היד והגעתי למסקנה כי אכן, יש סבירות גבוהה שמדובר באותו כתב-יד.

רבות מתמיהותיי באו על פתרונן למחרת היום. חיים צ'ייט פנה אליי שנית וציין כי שכח לשלוח לי תצלום של שער הספר המדובר. הבטתי בתצלום אשר שלח אליי. היה זה שער של הספר "נאום על טהרת-המשפחה". עליו הופיע בכתב יד: "קליבנסקי פאנערעי 77".

 
 

לבי החסיר פעימה. כתב-היד דמה מאוד לכתב ידו של הסב. סביר מאוד שאדם אשר החזיק בספר מסוג כזה ושמו קליבנסקי היה לא אחר מאשר סבי. אולם מה לו ולרחוב "פּאנערעי"? רק רחוב אחד בקובנה היה בשם זה והוא בפרוור סלבודקה (.Panerių g). אולם סבי הן התגורר ברחוב גְרוֹדנה (.Gardino g) במרכז קובנה העתיקה?!

הבטתי שנית בשער הספר. הספר יצא לאור בקידן בשנת ת"ש-1940.[2] הייתה זו השנה האחרונה שבה הודפסו ספרי קודש יהודיים; ב-15 ביוני 1940 נכנסו הסובייטים לליטא, וכל בתי הדפוס היהודיים מיד הפסיקו להדפיס ספרים בעברית. חלפה שנה, וב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא; כבר ב-11 ביולי הם ציוו על כל יהודי קובנה לעזוב את בתיהם ולהצטופף בגטו סלבודקה.[3]

מודעת פרסומת לספר בעיתון "אידישער לעבן" מ-11.6.1940, ארבעה ימים לפני כניסת הסובייטים לליטא

 

סמיכות הזמנים בין הופעתו של הספר לגירוש היהודים לסלבודקה הבהירה לי את אשר התרחש. הספר הגיע לידיו של סבי באמצע שנת 1940 לכל המוקדם.[4] כאשר נאלץ לעבור לגטו סלבודקה הוא מצא שם מקום מגורים ברחוב פּונאר. הואיל ונשאר יחיד ממשפחתו הקרובה נאלץ סבי לגור עם עוד אנשים יחד,[5] ולפיכך רשם על מיטלטליו המעטים ובהם גם ספריו את שמו וכתובתו החדשה.

מיד התקשרתי לידיד בניו יורק, אשר היה מתושבי קובנה לפני המלחמה וחזה מבשרו את כל מוראות גטו סלבודקה. שאלתיו אם אפשרי הדבר שסבי התגורר לאחר מעברו לגטו ברחוב פונאר.

"גם אנחנו התגוררנו בתקופה הראשונה ברחוב פונאר עד שהגטו הוקטן כעבור כמה חודשים" – הייתה תשובתו.

קיבלתי אפוא חיזוק לאפשרות שסבי התגורר ברחוב זה בגטו, והספר היה שם בחזקתו.[6] אולם כיצד שרד ספר זה עד היום? הן סבי נרצח באקציית הזקנים והילדים בסוף מרס 1944, ורכושו המועט אבד?![7]

מצאתי שבפברואר 1942 הוציאו הנאצים פקודה כי על כל יהודי גטו סלבודקה למסור את ספריהם. ספרים לעשרות אלפיהם נצברו, ובריגדה של יהודים נצטוותה לברור ביניהם את הספרים הראויים להישמר. ספרים אלו נשלחו למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט, שהוקם בידי השר הנאצי אלפרד רוזנברג, ואילו השאר עובדו בידי הגרמנים לנייר. סביר אפוא להניח שהספר של סבי התגלגל לגרמניה והיה במכון הנאצי עד שהגיעו לשם הכוחות האמריקניים אשר נכנסו לגרמניה בשנת 1945. אולם היכן נמצא עתה ספר זה, ואיך הגיעו תצלומיו לחיים צ'ייט? ידעתי שספרים מספריית מאפּוּ הקובנאית הועברו מגרמניה לספרייה הלאומית בירושלים; ושמא גם ספרים אחרים מצאו את דרכם לספרייה הלאומית, ובהם ספרו של סבי?

עיינתי בקטלוג הספרייה. מצאתי שהיא מחזיקה בשתי מהדורות ביידיש של ספר "טהרת-המשפחה",[8] ובמהדורה אחת בתרגום לעברית – והיא הספר המדובר. שמא זהו העותק שבו מופיעה ההערה של סבי – הרהרתי ביני לביני...[9]

 
 
 

הייתי אמור להיות בירושלים בתוך כמה ימים ותכננתי להיכנס לספרייה הלאומית. בינתיים פנה אליי חיים צ'ייט, סיפר לי כי הוא עוסק בהוצאה מחודשת לאור של המהדורה העברית, וביקש ממני להגיה את הקלדת ההערה של סבי. הואיל ושלח אליי את טיוטת כל הטקסט של הספר, התחלתי לקרוא אותה מתחילתה. הסתבר לי שבימי חג החנוכה בשנת תרצ"ו התקיימה בקובנה ועידה כלל-ליטאית ראשונה של הסתדרות נשים אורתודוקסית חדשה "בית יעקב", והרב אברהם-דובר שפירא הוזמן לשאת את נאום הפתיחה. הוא בחר לדבר לפני הנשים על טהרת-המשפחה בצעדו אחר הדוגמה שהראה ה"חפץ חיים", אשר הִרצה על נושא זה גופו לפני קהל נשים גדול בבית הכנסת הגדול של וילנה בי"ב בכסלו תרצ"א.[10]

נאומו של הרב שפירא עשה רושם גדול על אלף הנשים שנכחו באולם הוועידה, ועלה רעיון להרחיב את השפעתו של הנאום באמצעות הדפסתו והפצתו בקרב נשות ליטא. אכן, בתוך זמן קצר יצאה לאור חוברת ביידיש של הנאום עם תוספות קטנות של הרב, וכל המהדורה מיד נמכרה. כעבור כשנתיים יצאה לאור מהדורה חדשה – של חוברת כפולה בגודלה – ובה תוספות רבות של הרב שפירא.

העניין שעוררה החוברת ביידיש דרבנה עסקנים ממרכז "בית יעקב" לתרגם אותה לעברית ולהגישה לפני למדני ליטא. הרב דוד שוורץ נטל עליו מלאכה זו,[11] והוא תרגם לעברית את המהדורה השנייה, המורחבת. אליה שוב נוספו הערות חדשות של הרב שפירא, והיא יצאה לאור בשנת ת"ש. באחת ההערות החדשות האלה הביא הרב שפירא בתוך דיונו הערה של סבי, וציין בעניינה "ויש לדחות קצת ולהאריך בזה ואין כאן מקום". אולם מהדברים הקצרים המובאים בשם סבי לא מובן מה דחק ברב שפירא לדחותם. והנה על-פי ההערה בכתב-יד מובן שנשמטו עיקרי דבריו של סבי בהדפסה, ולכן הוא טרח להוסיף את ההשמטה בכתב-ידו. לאחר תוספת זו כבר מובנת מבחינה לוגית ההתייחסות של הרב לדבריו (בנספח להלן מובאים הדברים במלואם).

 

הגיע יום נסיעתי לספרייה הלאומית. ביקשתי לראות את הספר במהדורתו העברית, אך הסתבר לי שהוא הוגדר כנדיר, ורק העתקוֹ במיקרופילם נגיש לקהל הקוראים. קיבלתי את סרט המיקרופילם לידיי והתקנתי אותו באחת ממכונות הקריאה. התחלתי לגלגל את הסרט. זה היה תצלום הספר של סבי...

הייתי נרגש מאוד. המקור נמצא אפוא במחסני הספרייה כמה קומות מתחתיי, אך הוא אינו נגיש מבחינתי כלל.

ניגשתי לספרן וביקשתיו לסייע בידי: "בידכם ספר של סבי מתקופת מגוריו בגטו קובנה. הוא נרצח בגטו בידי הנאצים והספר הוא הזֵכר היחיד ממנו. אבקש לפנים משורת הדין להרשות לי לראות במו עיניי את הספר המקורי". הספרן פנה לאחראית על הספרים הנדירים והעניין סודר.

עד מהרה הגיע הספר מהמחסן לספריית גרשֹם שלום המקומית.

קיבלתי לידיי את ספרו של סבי. הייתה זו דרישת שלום מעולם האמת...

נספח: הערת סבי

 

בדונו בנאומו ב"רוח הטומאה" קבע הרב שפירא שרוח זו דְבֵקה בנידה ובזבה, הואיל ומחמת סיבות פנימיות או חיצוניות אין בהן כוח לעמוד בפני מזיקים רוחניים. בהערה (שנוספה במהדורה העברית) הוא הציג הבחנה חשובה בין מקרי טומאות היוצאות מהגוף ובין מקרי טומאות מגע, אף שעל שני הסוגים חל שם "טומאה" בתורה: בעוד שעל הסוג הראשון שורה רוח טומאה, אין היא שייכת כלל לסוג השני. בהמשך הוא סייג את דבריו וקבע שרוח הטומאה אינה שייכת במת בלבד, וביסס זאת על דברי הספרי-זוטא "'הנוגע במת': נוגע במת – טמא אין מת עצמו טמא, נוגע במת – טמא אין בנה של שונמית טמא".[12] וכאן הביא הרב שפירא את הערת סבי על ספרִי זה:

וידידי הרה"ג רב"צ קליבאנסקי נ"י העיר על הספרי ממה שאמרו (פסחים סז, א) "וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו", ואי אמרת דמת עצמו אינו טמא – מאי רבותא היא ומאי "אפילו" דקאמר, אדרבא טמא מת כבר טמא, ומת עצמו יכול רק לגרום ולעשות טמא מת.

 

מהלשון בפסחים משמע שמצב הטומאה של המת חמור יותר ממצב הטומאה של טמא מת, בסתירה לדברי הספרִי.

וכאן הוסיף סבי בכתב ידו את ההשמטה של המשך דבריו – דברים מפתיעים עד מאוד:

לכן הוא [=רב"צ קליבנסקי] אומר דכוונת הספרי הוא על מת שחיה אח"כ, דאין לו טומאת עצמו היינו טומאת מגע שנגע בעצמו...[13] ולזה כיוון הספרי מה שהביא בן השונמית אינו טמא כו' עי"ש.

אם כן, נכון הוא שמצב הטומאה של מת חמור יותר ממצב הטומאה של טמא מת, כמופיע במסכת פסחים, אלא שהספרי דן במת זמני אשר שב לחיים וקובע שהטומאה פוקעת ממנו ברגע התחייה. וראיה לדבר שמדובר במת זמני היא מן ההקבלה הלשונית לסיפא, שבה מצוין כי בנה של השונמית [=שהחיה אלישע] טהור.

מתוך הדיון של סבי נובעת לכאורה סתירה לקביעתו של הרב שפירא שאין לרוח הטומאה שייכות במת, ולאחר ששקל הרב את הדברים הגיב: "ויש לדחות קצת ולהאריך בזה ואכ"מ". ובכל זאת הוא חתם את דבריו במילים: "ואצל חכמי הסוד שגור דרוח מסאבא שריא על ב"נ דמיתין ומאן דיקרב בהדייה. עיין זהר פ' חקת ועוד".

הדפסה חדשה ומפוארת של המהדורה העברית, ירושלים תשע"ד

חזור

 

[1]  ראו דבר אברהם, א, סימן ט"ז, עמ' 128; דבר אברהם, ג, סימן י', עמ' 70, סימן י"ג, עמ' מד וסימן י"ט, עמ' מט; בצלאל דבליצקי, 'הוספות לספר דבר אברהם חלק שני לרבי אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל', ישורון, תשע"א, עמ' קעא. 

 

[2] לתאריך מדויק יותר ראו מכתב הרב שפירא לבנו מניסן ת"ש אצל אהרן וגשל, יחיד ודורו, א, ירושלים תשע"א, עמ' 310. ממנו משתמע שהספר הודפס זמן קצר מאוד לפני פלישת הסובייטים לליטא.

 

[3] ב-15 באוגוסט 1941 נסגר הגטו על תושביו, וסביבו הוצב משמר כבד.

 

[4] יציאת הספר לאור צוינה ב-אידישער לעבן, 260-259 (11.6.1940), עמ' 2. וכן ראו מקרה הענקת הספר כמתנה בידי הרב שפירא אצל וגשל (לעיל, הערה 2), עמ' 306.

 

[5] על הנסיבות להישארותו בדד ראו גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון: מלחמת הישרדות של צעירה יהודייה מליטא על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני, אלקנה: חקר יהדות ליטא, תשע"ג, מעמ' מא ואילך.

 

[6] רחוב פונאר שימש חיץ בין שני חלקי הגטו – הגטו הגדול והגטו הקטן. ב-4 באוקטובר 1941 גורשו כל היהודים מהגטו הקטן ואולצו לעבור לגטו הגדול.

 

[7] על אקצייה זו קִראו '"הימים האיומים ביותר" – אקציית הילדים והזקנים בגטו קובנה', הרצאתי בערב עיון "קיץ 1941 – קיץ אחרון ליהדות ליטא", מכללת אפרתה, 2013.

 

[8] פֿאַרטראָג איבער טהרת-המשפּחה (נאום על טהרת-המשפחה) בהוצאת מרכז "בית יעקב" בליטא במהדורת קובנה תרצ"ו (1936) ובמהדורת קידן 1938 מורחבת .

 

[9] המהדורה העברית נמצאת גם בספריית הרמב"ם בבית אריאלה בתל-אביב.

 

[10] 2.12.1930. משה מאיר ישר, דאָס לעבען און שאפֿען פֿון חפֿץ חיים, ב, ניו יורק תרצ"ז, עמ' 416.

 

[11] הוא אחיה של בלומה חיה שוורץ מטלז, אמו של הרב אהרן ליכטנשטיין. גורלו היה כגורל רוב יהודי קובנה; לפי עדות ידידי מניו יורק הוא שרד מהאקצייה הגדולה, אך כנראה נרצח באקציית הזקנים והילדים בשנת 1944. 

 

[12] ספרי זוטא, פ' חקת, י"ט, י"א.

 

[13] כאן נכנס סבי לדיון השוואתי וקובע שמת שחיה אין לו טומאת עצמו "אפילו לר"מ דס"ל בחולין ע"ב בטלית של שלשה שנקרע מטמא מדרס משום דנגע בעצמו עי"ש. דלא דמי להתם, עי' בעונג יו"ט דרוש לפרשת פרה וז"ל דהא ודאי דמת עכו"ם למ"ד דאינו מטמא במגעו (יבמות ס') אם נגע בשרץ ונבילה אינו מקבל טומאה דלא חזי למידי, א"כ בישראל נמי במיתתו אין לו רק טומאת מת עי"ש. א"כ בשעת שהוא בטומאתו קודם התחייה אין לו טומאת מגע דלא חזי למידי וכשנעשה ראוי לקבלת נגיעה היינו אחר התחייה שוב אין בו טומאת מת ולא משכחת לה גבי הדדי אבל התם בבגד שנקרע שאני משום דכל שיעור מהבגד נגע בעצמותו ובשעת הוויתו וקיומו של הבגד יש לו שיעור טומאת מגע ג"כ, ולהכי כיון שנגע בעצמו מטמא מגע".

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

  © כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי