בן-ציון קליבנסקי

היסטוריון & מהנדס אלקטרוניקה

במקום שבעלי תשובה עומדין

"חזרתי זה עתה מנופש בליטא. בין היתר ביקרתי בעיירת הולדתי שאקי. התארחתי אצל היהודייה האחרונה שנותרה בעיירה, שרה אוּשפיץ. תוך כדי שיחה היא סיפרה כי לא מזמן נכנס לביתה גוי מקומי נושא אבן בידו, ובפיו דברים מעניינים:

באחד הערבים בסוף קיץ תשע"א צלצל הטלפון בביתי. בצדו השני של הקו היה ידידנו צבי מרשק מתל-אביב:

עברתי היום בשדה שבו היה בעבר בית הקברות היהודי. לפתע נתקלתי שם באבן מוזרה. הרמתיהּ וניקיתי אותה מעט מרגבי האדמה שדבקו בה. היא נראתה לי כשבר של מצבה יהודית ישנה. החלטתי להביא זאת לךְ בהיותך היהודייה היחידה שאני מכיר. 

שרה הוסיפה לספר כי לא הצליחה לפענח את הכתוב על האבן, אבל זיהתה שמדובר באותיות עבריות. לפיכך הניח הגוי את השבר בחצר ביתה והמשיך בדרכו". 

הופתעתי מסיפורו של צבי מרשק. ידעתי שבית הקברות היהודי של שאקי נחרש לגמרי, דומני בידי הסובייטים. מורתי עורכת הלשון אסתר גולדנברג, שסבהּ היה הרב בשאקי לפני מלחמת העולם הראשונה, שלחה לי לפני כמה שנים תצלום של המקום: שדה חרוש המצמיח דשא ירוק. כלום אפשר עדיין למצוא בו היום שבר מצבה?

בית הקברות בשאקי בשנות העשרים-שלושים 

מקום בית הקברות בשאקי היום (באדיבות אסתר גולדנברג)

"הניסיתָ לקרוא בעצמך את הכתוב על השבר?" – שאלתי את צבי.

 

"אכן, יצאתי לחצר כדי לראות את השבר המדובר. הכיתוב עליו היה מקוטע מאוד, אך המילים המעטות גילו כי זו מצבת אדם שמת בגיל 39 בשנת תרצ"ז (1937). בשנה הזאת כבר הייתי נער בר-דעת ואני זוכר היטב את ההתרחשויות בשאקי. נדירה מאוד הייתה מיתה בגיל צעיר כל כך בעיירתנו באותן שנים. היחיד שכך עלה בגורלו היה אח סבתךָ, לֵיב הירש אָנָחוֹבִיץ', ומותו בטרם עת טבע אז רושם חזק בשאקי. ובאמת, הֶמשך הכתב על השבר, שציין כי את המת מבכים אשתו, בִתו ואביו, חיזק בי את הסברה שמדובר בליב הירש, שכן הייתה לו בת יחידה, ואביו התגורר גם כן בשאקי. אולם על שבר המצבה נחקק עוד פרט אחד חשוב, ולכן התקשרתי אליך עכשיו, מיד עם חזרתי מליטא. הידוע לך מהו היאָרצײַט ("יום הזיכרון") של ליב הירש?".

 

בידי רשימת יאָרצײַטים שהכין סבי לפני הרבה שנים, וזכרתי שהוא ציין בה גם את היאָרצײַט של גיסו ליב הירש. עיינתי במהירות ברשימה. שמו של ליב הירש נפל בדיוק בקיפול, והדיו דהתה מאוד. לאחר מאמץ הצלחתי לזהות את הכתוב: "גיסי ר' אריה צבי בן הרב ר' יוסף דוד, כ' אייר".

 

אנחת רווחה נשמעה מעבר לקו.

 

"אכן, על שבר המצבה נכתב התאריך כ' אייר!" – אישר צבי בשמחה, כמי שהצליח לפענח תעלומה בלתי אפשרית.

כעבור זמן קצר הזדמן לי לספר על המקרה לקרובנו יוסי בְּרוּקֶר, שאִמו הייתה אף היא ילידת שאקי.

"מעניין מאוד", סיפר לי יוסי, "חזרתי זה לא מכבר מטיול שורשים בליטא. גם אני ביקרתי את שרה אוּשפיץ, והיא סיפרה לי אותו סיפור. החלטתי לצלם את שבר המצבה, אף שכלל לא ידעתי כי הוא שייך לאחד מבני משפחתנו. מיד אשלח לך את התצלום".

שבר המצבה בחצרה של שרה אושפיץ בשאקי (באדיבות יוסי ברוקר)

נדהמתי מהמציאה הלא צפויה. קראתי את הכתוב על השבר:

 

                                   [בִּדְ]מי עלומיו בשנת לט לחייו

                                   [ב]יום ש'ק [שבת קודש] כּ' אייר תּרצ'ז לפ'ק [לפרט קטן]                                                        [ע]ליו יקוננו אשתו, בּתו ואביו.

                                   תּנצב"ה.

 

לא היה לי עוד כל ספק – חזיתי בשבר ממצבתו של ליב הירש אנחוביץ' המנוח.

 

הרבה מחשבות התרוצצו בראשי. היאך שרד שבר ממצבה לאחר שנים רבות כל כך שבהן היה שְדה בית הקברות חרוש? הן רבים עברו שם ולא נתקלו בשבר... וגם אם נניח כי שבר המצבה נעלם מעיני העוברים ושבים ורק עכשיו החליט לבצבץ מתוך האדמה, והלוא בבית קברות זה מצאו את מנוחתם האחרונה כל יהודי העיירה שהלכו לעולמם, והם היו רבים מאוד. במה זכה אפוא ליב הירש, ששבר מצבתו נשאר שריד יחיד לקהילה המפוארת אשר ישבה בעיירה שאקי לפני המלחמה?

מנבכי הזיכרון ניסיתי להעלות את תולדותיו של ליב הירש, כמו שסיפרה לי עליהן לא פעם אחייניתו, היא אִמי, ואף כתבה אותן בספרה.

סבו, מַיירים אנחוביץ', מוצאו היה מעיירה קטנטונת בפלך גְרוֹדנה, שכמו להצחיק נתכנתה בשם "בֵּרֶסְטוֹבִיצָה הגדולה" (Большая Берестовица). אינני יודע אם התגורר אֵי-פעם בעיירה או שמא אבותיו הם שנולדו בה. מכל מקום, משפחתו שויכה לעיירה זו בצֵנְזוּסים שערכו שלטונות האימפריה הרוסית במאה ה-19. מַיירים היה סוחר בעיר הפלך הראשית גְרודנה, 60 ק"מ מצפון לאותה עיירה, וכונה ביידיש בשם הנכסף "דער אײַנגעגעבענער איד", כלומר: היהודי בר-המזל.[1]

מיירים אנחוביץ'

כלום כינוי זה בא לו משום שראה ברכה במסחרו? אינני יודע לענות על כך; אבל בלא ספק הוא נתברך בבן, יוסף דוד, שנולד לו ב-1870. מלבד שתי בנות שהיו למיירים, היה זה בן יחיד, והוא ניחן הן בכישרונות עילויים הן בהתמדה אין-סופית. משגדל והתבגר, מצא את מקומו המתאים ב"קיבוץ לומדים" בעיירה קְרִינִיק (Крынки), אשר שכנה כ-20 ק"מ מצפון-מערב לברסטוביצה. היה זה אחד מקיבוצי הלומדים היחידים שנשארו על כנם בסוף המאה ה-19, לאחר שקיבוצים דומים אחרים נסגרו זה אחר זה מחמת השפעת ההשכלה והתפשטות השאיפה לתכליתיוּת בקרב הציבור היהודי במרחב התרבות היהודי-ליטאי.[2]

 

נראה ששמעו של העילוי הצעיר יצא למרחוק ואף זיכה אותו לבסוף בשידוך הגון עם נערה מהעיירה שאקי, גיטְל, בתו של אחד הנכבדים המקומיים, ישראל דָוִידוֹב. אמנם באותם ימים הייתה שאקי עיירה בפלך סוּבַלק שבמלכות פולין הקונגרסאית, ואילו גרודנה הייתה עיר באימפריה הרוסית. אולם בהיות פולין בת חסות של הצאר הרוסי לא היה, כנראה, קושי מיוחד בנישואין בין בני זוג משתי המדינות השכנות. ואכן, ב-1894 נערכו הנישואין בעיירה שאקי כדת וכדין.

[1] גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון: מלחמת הישרדות של צעירה יהודייה מליטא על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני, אלקנה תשע"ג (להלן: קליבנסקי, מירכתי צפון), עמ' 248.

 

[2] על קיבוץ הלומדים בקריניק נכתב ש"היו בחורים ואברכים צעירים באים ממקומות שונים לקרינקי, ללמוד בה תורה בקיבוץ" (משה צינוביץ, 'קרינקי - מרכז לתורה', פנקס קרינקי, בעריכת דוב רבין, תל-אביב  תש"ל, עמ' 83 בהערה).

 

[3] עוד בן, יליד 1903, מת בגיל שנה, כנראה מבליעת טבעת.

 

[4] קליבנסקי, מירכתי צפון, עמ' 248–249.

 

[5] ברשימות גירוש של יהודי שאקי, שהוכנו מראש בידי השלטונות הרוסיים, צוינה העיר מינסק כיעד השילוח של משפחת אנחוביץ' (Galina Baranova, Jews Evicted from Suwalki Gubernia in the Summer of 1915, Washington 1999, p. 2)

 

[6] תיאור מפורט של המחלוקת הבאתי במאמרי '"במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב": מעמדה של אגודת הרבנים בליטא', ציון עה (תש"ע), עמ' 319–324.

 

[7] הוא שימש קודם לכן רבה של העיירה וישֵי בדרום ליטא.

 

[8] על-פי עדות צבי מרשק.

 

[9] קליבנסקי, מירכתי צפון, עמ' 57.

 

[10] בליטא היה נהוג להציב מצבה בתום שנה לקבורת המת.

 

[11] בבלי ברכות, ל"ד, ב'.

תעודת החתונה אנחוביץ'-דוידוב עם חתימות בני הזוג (מהארכיון ההיסטורי בווילנה, 1108/1/13)

ב-1895 נולדה לזוג הצעיר בת בכורה, מלכה, היא סבתי, אֵם אמי. אחריה, כעבור שנתיים, נולד בן, ליב הירש. במרוצת השנים נוספו למשפחה עוד שישה ילדים – ארבע בנות ושני בנים.[3]

 

ליב הירש ניחן בכישרונות עילויים כשל אביו. משגדל נשלח ללמוד בישיבתו המפורסמת של "החפץ חיים" – ישיבת רַדִין שבפלך וילנה. עד מהרה נודע שמו בישיבה, וגם ראשיה הכירו בכישרונו וצפו לו עתיד מזהיר.

הזוג אנחוביץ' וארבעה מילדיהם בשנת 1912 בערך. במרכז התצלום –  ליב הירש

אולם לא כך התפתחו הדברים. בראשית המאה ה-20 החלה השפעתן של תנועות יהודיות חדשות לחדור לרחוב היהודי. הציונות והבוּנד, שתי תנועות בעלות אידֵאולוגיות מנוגדות, חרטו על דגליהן את גאולתו של היהודי. האחת רצתה לגאול אותו מגלותו, ואילו השנייה – ממצבו החומרי המדוכא. שתי התנועות הלהיבו חלקים לא מבוטלים מההמון היהודי, ובייחוד את בני הנוער שהיו נוחים להשפעות רדיקליות. גם שערי הישיבות לא עצרו בעד השפעות אלו; תלמידיהן נתפסו לתעמולה מכאן ומכאן, ולא מעטים עזבו את ספסלי הישיבות והצטרפו לתנועות הנזכרות.

 

גם ליב הירש הצעיר היה בין המושפעים. הוא התקרב אל הבונדיסטים ולא רחק היום והוא עזב את ישיבת רדין. מייסד הישיבה, "החפץ חיים", הצטער צער רב שכך עלה בגורל תלמידו, ותינה את צערו באוזני האב, יוסף דוד:

ליב הירש אנחוביץ' במחנה זוֹלְטָאוּ (האנובר), 1916

המלחמה הסתיימה בשלהי 1918. קמה ליטא העצמאית, ולשטחה נוסף חלק מפֶּלך סוּבַלק, ובו גם העיירה שאקי. היה קשה באותם ימים למצוא פרנסה בעיירה. ואכן, הצעירים למשפחת אנחוביץ' היגרו לאמריקה, ואילו שתי האחיות הגדולות נישאו והתיישבו מחוץ לשאקי: סבתי – בקובנה ואחותה – במֶמֶל שלחוף הים הבלטי.

 

ליב הירש נתקנא באֶחיו הצעירים וניסה להבריח את הגבול כדי להגיע לקובּה וממנה לאמריקה. אולם הדבר לא עלה בידו; הוא נתפס בגבול הליטאי ונאלץ לחזור על עקבותיו. הוא בחר אפוא ללמוד טכנאות שיניים, ולאחר נישואיו עם רופאת שיניים התיישב בשאקי.

 

לא הרחק מביתו התגורר אביו, הרב יוסף דוד אנחוביץ'. בהיותו אלמן שילדיו עזבו את הבית, הוא נשא בנישואין שניים אישה מהמשפחה המיוחסת של רבי עקיבא אֵייגר. משראה את כל ייעודו בלימוד תורה בחר להוסיף ולהתגורר עם אשתו בשאקי השקטה. ברם, לא ארכו הימים והתרגשה עליו פורענות חדשה.

 

מאז מלחמת העולם הראשונה נותר כס הרבנות בשאקי פנוי, והרב יוסף דוד היה מועמד טבעי לשבת עליו. אולם סביב משרה זו דווקא התעוררה מחלוקת גדולה בין התושבים היהודיים של העיירה. בעוד שחלק מהם תמכו במועמדותו, מצאו אחרים פגם בשל היותו אחד מבעלי-הבתים המקומיים. "אף שגדלותו בתורה אינה מוטלת בספק, הנשמע שבעל-בית מקומי ישמש רב בעיירת מגוריו?" – כך הם טענו.

 

מחלוקת עזה התלקחה בשאקי, מחלוקת שהביאה לידי פילוג עמוק בין התושבים. פלג אחד מינה את הרב יוסף דוד לרב העיירה ואילו האחרים הביאו רב אחר – אברהם ליב שוֹר (1886–1976). שני רבנים החלו אפוא לשמש בשאקי באותו תפקיד. המחלוקת בעיירה לא שככה גם לאחר שברבות הימים עזב הרב שור את משרתו. תומכיו לא אבו להשלים עם הצד שכנגד, ומינו במקומו רב אחר – משה פרידמן (1874–1934). ואף ששני הרבנים היו בעלי מזג טוב ולא היו עוינים זה לזה, נראה שעל כורחם נגררו לתוך המחלוקת. שנים רבות ארכה היריבות בין התושבים, וזו אף הביאה לידי התערבות השלטונות.[6]

הרב יוסף דוד אנחוביץ' 

מצב דברים זה בשאקי נמשך עד למותו של הרב פרידמן בשלהי 1934. להספידו באו רבנים מהסביבה; באותו היום הם החליטו לפתור את המחלוקת הארוכה בין הצדדים היריבים וקראו לאספה של כל בעלי-הבתים בשאקי. הגיע אליה גם ליב הירש אנחוביץ', אחד מתושבי העיירה.

הרבנים שמעו את התושבים היריבים. הואיל והרב יוסף דוד היה צד במחלוקת הממושכת נטו הרבנים להפסיק את כהונתו. אז קם ליב הירש מכיסאו וביקש את רשות הדיבור:

חלפו כשנתיים. ליב הירש החל לחוש מיחושי לב טורדניים. נודע לו כי רופא מפורסם מברית המועצות, פרופסור פְּלַטְנוֹב, מבקר בעיר ריגָה שבלטביה. ליב הירש קם ונסע לשם כדי להיבדק בידיו. הרופא קיבלוֹ, ובתום הבדיקה הבהיר לו בצער את חומרת מצבו וכי לא נשאר לו זמן רב לחיות... ליב הירש חזר לשאקי מדוכדך מאוד. 

ליב הירש אנחוביץ'

על אף נבואת הזעם, החל ליב הירש להתאושש. דומה היה שבכל זאת נכונה לו תקווה טובה. יום אחד הוא בא לקובנה, אל סבתי. "מלכה", הוא הצהיר לפניה, "היודעת את, החלטתי לחזור לאורח חיים דתי כמו שנהגתי בבחרותי בעת לימודיי בישיבה!".

 

נחוש דעת שב ליב הירש לשאקי. את תכניתו הוא לא הספיק לממש. באחד הימים, בשעת צהריים, נכנס למגדנייה המקומית של קרובתו, ציפה לאה פוֹזֶ'רְסקי, כדי לאכול גלידה. לפתע בגד בו לִבו. הוא נפל ומת בו במקום.[8] את קברו כרו בבית הקברות של העיירה, וליב הירש נאסף אל עמיו במעמד כל תושבי העיירה.

 

חלפו עוד שלוש שנים. ביוני 1940 נכבשה ליטא בידי ברית המועצות, והסובייטים החלו במסע הלאמה בכל רחבי ליטא, ובכלל זה גם בשאקי. תחושה קשה שרתה בקרב רבים מתושביה היהודים.

 

בפברואר 1941 הלך הרב יוסף דוד לעולמו. סבתי מיד נסעה לשאקי ללווייתו. את תחושות הציבור היהודי באותו מעמד הטיב לבטא הסַפדן בדברי פרידתו מהרב:

ב-1956, לאחר שחזרה מגלות סיביר, ביקרה סבתי בשאקי. לעיניה נגלה הנורא מכול. 

אנדרטה בשאקי לזכר תושביה הנרצחים. במרכז התמונה מלפנים – מלכה אנחוביץ'-לנגלבן

על קברו של אביה, הרב יוסף דוד, לא היה סיפק בזמנו להציב מצבה.[10] אולם ממילא כל המצבות בבית הקברות של שאקי נותצו, נשדדו או נעקרו ממקומן. הרב יוסף גולדין הי"ד אף לא זכה לקבר. וכך גם כל שאר בני שאקי שחיו בעיירה בראשית התקופה הנאצית. בקול עֱנוּתם של אלפי נטבחים אלו נחתם סיפורה של הקהילה היהודית בשאקי.

 

סבתי שבה לווילנה שבורה ורצוצה.

שבעים שנה חלפו מאז רציחות הדמים ההמוניות. לפתע צץ שבר מצבה מתוך אדמת שאקי, כאילו בא להשמיע את קולה של הקהילה המסרבת להיעלם ולידום. ומכלל תושביה, ובהם גדולים ונכבדים וצדיקים, ליב הירש אנחוביץ' הוא שכביכול נבחר לייצגה. אין זאת אלא שנתקיימו בו דברי התלמוד "מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין".[11]

חזור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

היה זה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-1 באוגוסט 1914 פרצה המלחמה. שאקי שכנה סמוך לגבול עם פרוסיה וכבר בראשית שנת 1915 חשה באימי המלחמה. יהודי העיירה נאלצו לאחוז במקל הנדודים והופנו מזרחה לכיוון מינסק. ביניהם הייתה גם משפחת אנחוביץ' ברוכת הילדים.[5] תלאות הדרך התישו את האֵם גיטל. היא לא הצליחה להחזיק מעמד ומתה בפאתי העיר סְמַרְגוֹן שעל אֵם הדרך מווילנה למינסק.

שפר מזלו של ליב הירש והוא לא היה בשאקי בעת היציאה לנדודים. אולם לא לעולם חוסן. בקיץ 1915 התקדם הצבא הגרמני לתוך ליטא, ועד מהרה כבש את פלכי קובנה וּוילנה. כיהודים רבים אחרים נשלח גם ליב הירש לעבודות כפייה בגרמניה, ושהה שם במחנות עבודה.

"ראַדין איז אַ וואַקזאַל. מענטשן קומען און גייען. אָבער אַזאַ לייב-הירש – איך האָב געהאָפֿט אַז ער וועט זײַן אַ גדול בישראל!" (כלומר, רדין היא תחנת רכבת. אנשים באים והולכים. אבל ליב-הירש כזה – קיוויתי שהוא יהיה גדול בישראל!).[4]

דבריו עשו רושם רב על הרבנים, ואכן, הם החליטו שלא לפגוע באביו. כדי לשכך את אש המחלוקת לחלוטין הם קבעו כי יש להביא רב חדש לעיירה, אך את הרב יוסף דוד אנחוביץ' השאירו במשרת דיין.

למשרה הפנויה נבחר הרב יוסף גולדין,[7] והיה נדמה שהמחלוקת הגדולה בעיירה הלכה ושככה לה.

"רבותי, עוול גדול עומד להתרחש כאן. אבי הִקדיש את כל חייו ללימוד התורה. מזה עשרות שנים הוא קם מדי יום ביומו בשעה ארבע לפנות בוקר לאחר שינה קצרה וחטופה בת שעתיים, ולומד תורה בהתמדה כל היום. וכי לא זו הדמות הראויה לשמש רב בעירנו? זו תורה וזה שכרה?!".

ואכן, ניבא ולא ידע מה ניבא. חלפו כמה חודשים בלבד. ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה", וגורלם של יהודי שאקי נחתם. כבר בימים הראשונים נרצחו בה יהודים מקומיים וביניהם לא מעטים מבני משפחתנו במיתות משונות ואכזריות מאין כמותן בידי הליטאים המקומיים. גם קִצם של כל שאר אלפי היהודים לא איחר לבוא, ובתוך כמה חודשים לא נשאר יהודי חי אחד בעיירה. בהוצאות ההמוניות להורג השיגו כלי המשחית של המרצחים הליטאים את כולם, ולא נותר מהתושבים היהודים זֵכר.

 "זמנים קשים מאוד עוברים עלינו. אין איש יודע מה יֵלד יום. והנה היום נפטר לעולמו הרב יוסף. ואם צדיק כזה עוזב אותנו בתקופה קשה כל כך – מי יודע מה מחכה לנו עכשיו?!".[9] 

  © כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי