היסטוריון & מהנדס אלקטרוניקה

בן-ציון קליבנסקי

הסוחר של הצאר אומר הדרן בסיום הש"ס 

באחד מימי קיץ תשע"ד בעברי על מכתבים מימים עברו נתקלתי לפתע בנייר ישן. פתחתי את קיפוליו ולפניי נגלה כתב ידו של סבי, אבי אמי, אברהם יעקב לַנְגְלֶבֶּן. הייתה זו טיוטה של דרשת "הדרן" שנשא לרגל סיום הש"ס בבית הכנסת "טהרת הקודש" בווילנה בתקופה הסובייטית. כמה טיוטות מהדרשות שנשא סבי בבית כנסת זה מצויות בארכיונה של אמי, ולא הופתעתי אפוא מן המציאה. כנראה, מדובר ב"הדרן" מסורתי. ובכל זאת, הייתה זו דרשה שטרם ראיתי, ולכן עיינתי בכתוב בו במקום.

הדרשה החלה בציטוט ממסכת שבת על דקדוקי מצוות שדקדקו אמוראי בבל: "אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי לי דקיימית עיון תפילה... ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה – עבידנא יומא טבא לרבנן".[1]

 

לאחר שסבי דן במהות השכר שהתגאו בו אמוראים אלו,[2] הוא הטיף מוסר לקהל המאזינים: "בראותי שמסיימים אצלנו סדר טהרות פשוט עם קדיש יבש, ובוודאי עשו כן גם בסדרי המשניות הקודמים, מובן מאליו שלא יכולתי להתאפק ולתת לדברים לעבור באופן חָלק כזה בלא ציון ראוי".

מדברים אלו נראה כי היה זה הסיום הראשון שערך סבי בקהילת וילנה. מדוע בחר להדגיש "מובן מאליו שלא יכולתי להתאפק"? מה כאן מובן מאליו ולְמה כיוון בדברי הטרוניה שלו? מענה על כך יימצא בדרך הארוכה והפתלתלה שהוא עבר עד הגיעו למעמד הנזכר בבית הכנסת בווילנה.

סבי נולד בשנת 1892 בעיירה זעירה קינֶרִישוֹק שבמחוז אָלֵקסוֹט. באותה התקופה היה מחוז זה חלק מפלך סוּבָלק שבממלכת פולין הקונגרסאית, וסמוך מאוד לעיר קובנה שהייתה שייכת לאימפריה הרוסית. בבגרותו למד סבי הנהלת חשבונות והחל לעבוד במקצוע זה בבית מסחר גדול לאספקת מוצרים לצבא הרוסי שבבעלות משפחת שטיין. עד מהרה הוא בחר לנהל עסק סיטונאי עצמאי והצליח מאוד במעשיו. מעמדו הכלכלי האיתן אִפשר לו להצטרף לגילְדת הסוחרים הראשונה, ובגיל צעיר מאוד הוא היה לאחד מספקי התבואה הראשיים של צבא הצאר באזור הצפון-מערבי של האימפריה הרוסית.[3]

 
 

אברהם יעקב לנגלבן לפני מלחמת העולם הראשונה

ב-1 באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. בתחילה צלחה דרכו של הצבא הרוסי, אך כעבור זמן מה הוא החל לספוג מפלות מבישות בחזית הגרמנית. ראשי הצבא עשו את היהודים שעיר לעזאזל והאשימום בריגול לטובת השונא הגרמני. עלילות אלו הלכו ותכפו, ופקודות גירוש החלו לנחות על ראשיהם של יהודי עיירות גבול בפולין ובליטא ולבסוף גם על כל יהודי פלך קובנה במערב ובמרכז ליטא.[4] שפר גורלו של סבי והוא נחלץ מגורל אכזרי זה. בזכות תפקידו העניקו לו מפקדי הצבא הרוסי רישיון להישאר במקומו וחסכו ממנו את התלאות והסבל שהיו מנת חלקם של רבים מאוד מהיהודים.

תחבולותיהם הזדוניות של הרוסים נגד היהודים לא סייעו בידם, כמובן, לשפר את מצבם האסטרטגי, והגרמנים פתחו במתקפה חזיתית עליהם במרס–אפריל 1915. הצבא הרוסי החל בפינוי מהיר של בסיסיו ובתנועה חפוזה מזרחה. המפקדים הרוסיים חיבבו והעריכו את סבי, שהיה נוח לבריות ועשה את מלאכתו ביושר, והפצירו בו להצטרף אליהם: "בוא אתנו, אבּרם חיימוביץ', ואנו נשמור עליך!". אולם סבי לא נענה להם. הוא העדיף להישאר בביתו על אף החששות מהצבא הגרמני המתקרב.[5]

לרגל עסקיו התיישב סבי בעיר קובנה. בראשית 1918 קמה מדינת ליטא העצמאית, ובשלהי 1920 הייתה קובנה לעיר הבירה הזמנית. סבי ניהל בה עסק סיטונאי גדול למוצרי מזון. עמל רב הוא שיקע בעסקו, ואכן ראה בו ברכה. בו בזמן הוא לא זנח את לימודו. את סדר יומו בשעות הבוקר תיארה אמי בספרה:

 
 
 

לעסקי הפרנסה התפנה אבא רק עם סיום חוק יומו: תחילה היה מתפלל תפילת שחרית ב"בית כנסת הקברנים", בתום התפילה יורד בימות הקיץ לרחוץ בנהר הנְיימַן הסמוך, ומשם חוזר ללמוד משניות בבית הכנסת. את העסק נהג לפתוח לאחר ארוחת הבוקר.[6]

סבי היה מעורב בפעילות הרוחנית שרחשה בקובנה, ובין היתר השתתף בלימוד ש"ס יומי. ראשיתו של לימוד זה הייתה בתקופת הכיבוש הגרמני, בעת שהחלו ראשוני הגולים לשוב לעיר. את השיעורים לפני הלומדים הִרצה רבו של בית כנסת החייטים, שמואל חיים יַנְצ'וּק.

הרב שמואל חיים ינצ'וק

 

ב-1924 נערכו בעיר חגיגות סיום הש"ס. היה זה הסיום הראשון לאחר המלחמה. בכתבה בעיתון הקובנאי "אידישער לעבן" תואר אירוע זה באריכות:[7]

הסיום הגדול של הש"ס בבית כנסת החייטים נערך בפאר ובזוהר רב, והיה אחד המאורעות היפים והנדירים ביותר בחיים היהודיים העכשוויים שלנו. החגיגה נערכה לפי תכנית שעובדה מראש. לפני השבת קושט בית הכנסת בדגלים, בתמונות ובכתובות. בשבת בבוקר עבר חזן לפני התיבה, הִרבו בקרואים לתורה, והם נדרו נדבות לבית הכנסת ולישיבת "עץ חיים".[8]

לטקס סיום הש"ס ביום ראשון בבוקר הגיעו קהל הלומדים, חמישים איש, ואורחים רבים. הקהל, לבוש בגדי חג ובאווירה מרוממת, התאסף סביב השולחנות. הרבי ר' שמואל חיים נ"י סיים את הש"ס וכיבד באמירת ההדרן את הרב מפוניבז', הרב הגאון ר' יוסף כהנמן, שהוזמן לשמחה.

הרב מפוניבז' אמר את ההדרן ברוב חריפות ובקיאות. כל הקהל האזין לו בקשב רב. הנוכחים יזְכרו עוד זמן רב את ההדרן העמקני. לאחר מכן אמר הרב מפוניבז' דברי אגדה שתוכנם העשיר הלהיב  את המאזינים...

בשעה 6 בערב נאספו כולם בבית הכנסת כדי להתפלל מנחה, ומשם הלכו לסעודת מצווה בביתו של מר מייזל. את פני האורחים קידמו כתובות גדולות: "ברוכים הבאים לכבוד הסיום!", ומר מייזל ובני ביתו קיבלו את פני האורחים בשביעות רצון גדולה ליד שולחנות עמוסים. רבה של שכונת ניי-פְּלאן הרב ביליצקי אמר הדרן ברוב בקיאות וחריפות וכן דברי אגדה, והוחל בסעודת המצווה... מאוחר בערב חשו כולם עונג רוחני גדול, ושירים וריקודים נמשכו עד שעה מאוחרת בלילה.

ביום שני בערב התקיימה בבית כנסת החייטים בהדר רב חגיגת התחלת הש"ס בראשות הרבי ר' שמואל חיים שליט"א. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום ולאחר ההתחלה התחדשה השמחה ברוב חגיגיות. שירה וזמרה, ריקודים ומוזיקה נישאו באוויר בהתלהבות גדולה במקום קדוש זה. פני הנאספים קרנו משמחה, נשכחו כל ענייני החולין והורגש עונג רוחני אמִתי. מאוחר בערב התפזר הקהל במצב רוח מרומם ביותר.

כדאי בייחוד להזכיר את מארגני שמחת המצווה: מר אברהם לנגלבן ואשתו, גברת קירקל, מר מייזל ובני ביתו, מר בנימין קוֹפֵּלוֹב ובצלאל פלדמן, שהשקיעו מאמץ רב ביותר כדי שהשמחה תיערך באופן הנאה ביותר, וב"ה הדבר הצליח בידם...

 

ב-1941, שבוע ימים לפני פלישת הנאצים לליטא, גירשו הסובייטים את סבי ומשפחתו לסיביר.[9] לאחר שנת עבודות פרך במחוז אַלְטאָי בדרום-מערב סיביר, הוא נשלח עם עוד יהודים אל חוג הקוטב הצפוני, אל מקום שבו האקלים הוא אויב-האדם הגדול ביותר. שם, בתנאים-לא-תנאים הוא ייחד מזמנו ללמד את הילדים היהודיים קרוא וכתוב בעברית מתוך סידור, וכן ערך לוחות שנה מפורטים כדי לקיים את החגים במועדם בקיבוץ היהודי הקטן והמנותק מהעולם.

דף מתוך לוח שנה של אברהם יעקב לנגלבן (מתוך מירכתי צפון, עמ' 97)

 

בשלהי שנת 1949 הצליח סבי לעזוב את חוג הקוטב הצפוני ולעבור לעיר הגדולה יָקוּטְסְק, שהייתה "אנושית" יותר, אף שגם בה שררו תנאים אקלימיים קשים.[10]

השחרור הסופי מגלות סיביר היה רק ב-1956. סבי עבר עם בני משפחתו לווילנה. בעיר זו הוא מצא אווירה שונה בתכלית השינוי מהאווירה שהורגל אליה בסיביר. היטיב לתאר אווירה חדשה זו חתנו, הוא אבי, במכתבו לאחיו:

 

מה מאושרים אנו ברוך-השם כבר להיות לכל הפחות כאן, במקום שבו מצוי בכל זאת קיבוץ יהודי נכבד בלי עין הרע, שהוא רב-ערך כאשר אתה רווה ממנו סיפוק רוחני. חלפו חמש-עשרה שנים שבמרוצתן לא היו לנו חיים יהודיים כמו כאן, ועתה השתנה כל אורח החיים (כמובן לטובה)... בין מנחה למעריב יסדנו עכשיו לימוד של דף גמרא (אנו לומדים מסכת מועד קטן)... במילה אחת – חיים כמו שראוי להיות. אולי אינך יכול, ישעיהו היקר, להבין את שמחתי, שכן אצלך אלה חיים רגילים. אבל אנו, שהיינו רחוקים כל כך מחיים כאלה חמש-עשרה שנים, חשים כאנשים שנולדו מחדש.[11]

 

רבה של קהילת וילנה באותה העת היה יהודה מנחם רבינוביץ', אחיין הרב המפורסם של קובנה בשלהי המאה התשע-עשרה, יצחק אלחנן סְפֶּקְטוֹר (1817–1896).[12] בסוף שנת 1964 הלך הרב רבינוביץ' לעולמו. סבי הספידו, וביום השלושים הוא שב ונשא דברים לזכרו:

לפני חודש ימים הספדנו אותו אצלנו בבית המדרש והיום אני חוזר ואומר שאינני ראוי להספיד רב חשוב כל כך. ליווינו אותו לבית הקברות... רגע טראגי היה בעת נעילת הקבר. כל אחד הביט במבט אחרון על הקבר הפתוח... לוּקח מאתנו אחד השרידים האחרונים של גדולי ישראל. ולצערנו הגדול אין בינתיים מי שימלא את מקומו, ונשארנו לפי שעה כצאן בלי רועה.[13]

מצבת הרב רבינוביץ' בבית הקברות בווילנה

אכן, לא נשארו בווילנה עוד יהודים בעלי סמיכה לרבנות. נתנו אפוא בני הקהילה את עיניהם בסבי ומינוהו למורה ההוראה שלהם. הוא הרצה לפניהם שיעורים במשניות וב"עין יעקב",[14] והיה אוזן קשבת לבעיותיהם.

הגיע יום הסיום של הש"ס. לא היה זה דבר של מה בכך בתקופה הסובייטית, ימים שבהם בלשים צפו מכל עבר על הנעשה, "מוֹסְרים" עלולים היו להימצא בכל פינה, וחיי הדת הותרו רק בתחום בית הכנסת ותו לא. סכנות מאסר ואף שילוח לסיביר ארבו לכל יהודי שחרג מעט מהמקובל ומהמותר. היהודים המקומיים לא ששו אפוא להביע את רגשותיהם בפומבי, וגם את סיום הש"ס לא התכוונו לציין באופן חגיגי מיוחד אלא להבליעו באמירת קדיש מסורתית.

אף שכבר חלפו ארבעים שנה עדיין זכר סבי את החגיגה הגדולה בקובנה, וסביר להניח שמאז זכה להשתתף בעוד סיומים בעירו. כאמור לעיל, הוא לא היה רק בין הלומדים אלא גם בין התורמים והמארגנים הראשיים של החגיגה ב-1924. לא ייפלא אפוא שבנושאו את ההדרן בסיום הש"ס בווילנה, הוא מצא לנכון להתייחס בייחוד לדברי אביי, אשר נזכר אחרון בקרב אמוראי בבל שדקדקו במצוות:

 

נדון אפוא ב"תיתי לי" האחרון של אביי. מדבריו משתמע שאחד אשר לא למד בכל הזמן ורק כאשר יש סיום נודב הוא את נדבתו – יקבל שכר זהה לשכר אלה הלומדים. אם כן שוב קשה איך יכול להיות הדבר לפי ה"תיתי" של אביי. אלא שהתירוץ הוא שצריכים אנו לבחון מי איחל זאת לעצמו – אביי, שהיה הלמדן הגדול אשר לא פסק מלימודו יומם ולילה. מובן אפוא שלא חסרו לו סיומים תדירים משלו, וחוץ מסיומים אלו שערך, איחל הוא לעצמו שכאשר יראה תלמיד חכם שיסיים מסכת – יערוך הוא סיום בעבורו לכל החכמים. רואים אנו אפוא שעלינו לא רק לתת נדבה לסיום ולהסתפק בכך אלא לעסוק גם כן בלימוד עצמו.

אברהם יעקב לנגלבן (מתוך מירכתי צפון, עמ' 225)

 

הדרן זה של סיום מסכת טהרות נערך כנראה בשנת 1965. סבי בחר להביא בו מדברי רבו, שמואל חיים ינצ'וק, שהתייחס באחת מדרשותיו לתביעת הנביא ירמיהו "הציבי לך ציונים":[15]

רוצה אני לומר לכם את דרשתו של הרבי שלי שמואל חיים ז"ל, ואגב כך גם לקיים "האומר דבר בשם אומרו": המשל הוא על שני נידונים, אחד נידון להישלח לארץ גזרה עם קצבת זמן ל-25 שנים [והשני – לצמיתות]. בשנים הקדומות ההן היה מקובל להוביל [את הנידונים] באֵטָפּ [משלוח אסירים] מבית כלא לבית כלא, מעיר לעיר, והדבר ודאי היה נמשך שנה עד שהיו מגיעים לסיביר למקום שנקבע מראש. והנה עומדים שני אסירים. אחד מהם, זה שנשפט לתקופה קצובה, נוטל עיפרון ונייר ומציין כל עיר ובית כלא שדרכם הוא עובר. השני עומד ומסתכל. שואלים אותו: "מדוע אינך מציין את העיר ואת בית הכלא שאתה עובר דרכם?", והוא עונה : "הן שלוח אני למאסר עולם, ולא אשוב עוד חזרה. לפיכך העיר ובית הכלא אינם מעניינים אותי". אותו הדבר אומר הנביא: "הציבי לך ציונים" – אתה מסיים מסכת, עשה לך סיום. הן אפשר לתאר כמה סיומים נערכו לפני המלחמה בעירנו וילנה, שהיו בה 123 בתי כנסיות, ובכל בית כנסת היו סיומים. ואילו עכשיו כשאנו שני בתי הכנסת היחידים בכל ליטא,[16] ודאי שאסור לנו לעבור בלא משים על דברי הנביא "הציבי לך ציונים", ועלינו ללמוד ולערוך סיומים תדירים. ובזכות זה יתקיים "חדש ימינו כקדם", "ובא לציון גואל".

אולם סבי לא זכה לערוך עוד סיומים. כבר באותה השנה הוא הלך לעולמו.

מזווית אישית

* יום שישי, ב' בתמוז תשכ"ה (1965). וָלָקוּמְפֶּה, פרוור נופש של העיר וילנה, ליד הנהר.

 

אני משחק סמוך לבקתת העץ שלנו. סבי חזר מהרחצה בנהר. הוא נכנס לבקתה להחליף את בגדיו. לפתע אני שומע חבטה... חִרחור...

...

"זיידע, וואָס וועל איך טאָן אָן דיר?!" (סבא, מה אעשה בלעדיך?!) – אני גועה בבכי מר.

...

יום ראשון, ד' בתמוז תשכ"ה. לוויית סבי. על מסע הלוויה כתבה אמי:

 

זו הייתה לוויה מיוחדת במינה אשר שרידי וילנה לא זכרו כמותה מאז המלחמה. כמעט כל יהודי העיר ליוו את אבא לדרכו האחרונה. בית הכנסת הווילנאי היה מלא עד אפס מקום, ורבים התגודדו בחצר. בזמן ההספדים נסתם הרחוב הסמוך אשר שימש עורק תנועה מרכזי בעיר, וכל התנועה מסביב נעצרה. הנָכרים היו מופתעים ותהו מי האישיות הזאת, שרבים כל כך נקבצו סביבה. "כנראה, זה היה מדען דגול," שוחחו ביניהם...

ובאמת היהודים הווילנאים כיבדו את אבא ואהבוהו מאוד. הוא נהג להשיא עצות טובות, ידע לשמור סוד והושיט עזרה לכל דורש. רבים למדו אצלו קריאה וכתיבה בעברית, יסודות היהדות וחיים יהודיים. וכאן גמלו עמו חסד-של-אמת בבואם ללוותו לבית עולמו.[17]

מצבתו של אברהם יעקב לנגלבן בבית הקברות בווילנה (מתוך מירכתי צפון, עמ' 226)

סבי נקבר בבית הקברות הווילנאי, באותה השורה וקרוב למצבתו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי, רבה הבלתי-מוכתר של וילנה.

 

.....

 

* יום חמישי, ל' בסיוון תשס"ה (2005). וילנה, ליד בית הכנסת "טהרת הקודש".

 

אני יושב על ספסל ליד בני אברהם יעקב. יום הזיכרון ה-40 של סבי יהיה בשבת. מחר או ביום ראשון יש לעלות על קברו ולעשות הזכרה. מניין אביא מניין? וכי יש סיכוי לכך? הן מעטים מאוד כאן היהודים. אולי אשכור שמונה אנשים למטרה החשובה... אך האם יהיה זה לכבוד סבא להעמיד ליד קברו יהודים שעושים זאת רק למען כסף?...

.....

"ביטחון בלי השתדלות!" "ביטחון בלי השתדלות!" הדהדו בראשי משפטי המפתח שנהגו בישיבות נוֹבָרְדוֹק. כך שינן לתלמידיו הרב יוֹזל הורוויץ, איש מוזר בראשית דרכו אך מופלא עד מאוד בהמשכה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא הקים רשת נרחבת של ישיבות ברחבי רוסיה ואוקראינה,[18] ובכולן נסך את הסִסמה האלמותית "ביטחון בלי השתדלות!".

.....

יהי כן – החלטתי – גם אני אנהג בדרכו. ביטחון בלי השתדלות! – כך ישבתי והרהרתי ביני לביני.

לפתע ראיתי איש נכנס לחצר בית הכנסת. הוא נראה לי כחסיד.

"שלום עליכם" – פנה אליי הזר.

"עליכם שלום" – עניתי – "מניין יהודי בא?".

"הגעתי מטיול בבילורוס. הקדמתי לבוא לפני קבוצתי".

סיפרתי לו על מעשיי בווילנה וציינתי את עניין ההזכרה שאני רוצה לעשות בבית הקברות הווילנאי.

"הקבוצה שלנו, ובה מרצים מאוניברסיטת בר-אילן, אמורה לבקר גם כן בבית קברות זה. אינני זוכר באיזה יום. הנה התכנית. עיין בה".

בחנתי את המסלול: היום, יום חמישי, הקבוצה מבקרת בוולוז'ין, והיא אמורה להגיע לווילנה כדי לשבות בה. בשבת יערכו אנשיה סעודות וימי עיון בבית חב"ד. ביום ראשון בבוקר יבקרו בבית הקברות...

 

.....

 

* יום שני, ב' בתמוז תשע"ד (2014). תחילת שנת היובל למות סבי אברהם יעקב לנגלבן.

 

את יכולת לימוד התלמוד הבסיסית שלי רכשתי משני רבותיי – אבי מורי תלמיד ישיבת סלבודקה דליטא ורבי הרב שמעון פרידלנדר תלמיד ישיבת מיר דפולין. אולם את אהבת התורה ולימודה דומה שספגתי מסבי, בעת שהיה מחזיקני על ברכיו ומכין את שיעור התלמוד שלו בביתנו שבווילנה...

 

חזור

 

[1] בבלי שבת, קיח, ב – קיט, א. פירוש: אמר רב נחמן: ישולם שכרי [מילולית: תבוא לי] על כך שקיימתי שלוש סעודות בשבת. ואמר רב יהודה: ישולם שכרי על כך שקיימתי עיון תפילה... ואמר אביי: ישולם שכרי על כך שכאשר אני רואה תלמיד חכם המשלים את המסכת שלו – עושה אני יום טוב לחכמים.

 

[2] "השאלה הראשונה היא מדוע התפארו כל החכמים בעובדה שהם דקדקו בקיום המצוות הנזכרות, הן נראה לכאורה שעשו כן כדי לקבל שכר, ולמדנו במפורש בפרקי אבות (א, ג): 'אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס'. אלא שהתירוץ הוא שהם דקדקו [במצוות] וביקשו [בשכרם] שהשי"ת יסייע בידם גם הלאה שלא ייכשלו, על-פי דברי חז"ל 'בא ליטהר מסייעין אותו' (בבלי יומא, לח, ב)".

 

[3] השתייכות לגילדה הראשונה אִפשרה השתתפות במסחר סיטונאי ובקבלת חוזים ממשלתיים בלא מגבלה. בשנת 1897 היו בפלך סוּבָלְק, אשר אליו השתייכה אלקסוט, 382 סוחרים בלבד בגילדות הראשונה והשנייה (ראו Alfred J. Rieber, Merchants and Entrepreneurs in Imperial Russia, California 1982, pp. 84–93).

 

[4] על כך ראו במאמרי 'גירוש יהודים מליטא בשתי מלחמות העולם', בתוך גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון, אלקנה: "חקר יהדות ליטא", תשע"ג, עמ' סח–פ.

 

[5] הצבא הגרמני בראשות פילדמרשל פאול פוֹן-הינְדֶנְבּוּרג כבש את קובנה וסביבתה ב-18.8.1915.

 

[6] מירכתי צפון (לעיל, הערה 4), עמ' 29. לשם השוואה, ראו את דברי יצחק בשביס בספרו: "כילה תפילתו, אמר יום תהלים ולמד פרק משניות – כדרך המתנגדים" (משפחת מושקאט, בתרגום יעקב אליאב, תל-אביב: עם עובד, תשי"ג, עמ' 348).

 

[7] אידישער לעבן, 20.6.1924, עמ' 5.

 

[8] ישיבת "עץ חיים" שכנה באחד מאולמות בית כנסת החייטים. בראשה עמד הרב שמואל חיים ינצ'וק (1937-1855). לאחר מותו מילא את מקומו בישיבה חתנו הרב יעקב פָּקֶלְנישְקי (חתן אחר, הרב דב צבי ביליצקי, נזכר בהמשך המאמר). לזיכרונות נער צעיר על בית כנסת החייטים ראו יצחק אלחנן גיברלטר, יסור יסרני, א, בני ברק תשס"ז, עמ' 95-73.

 

[9] על נסיבות ההגליה ועל החיים בסיביר הדרום-מערבית ובחוג הקוטב הצפוני ראו מירכתי צפון (לעיל, הערה 4).

 

[10] כגון 60 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בתקופת החורף.

 

[11] ציטוט ממכתב אבי לאחיו ישעיהו מתאריך 7.10.1956 (מיידיש).

 

[12] על-פי חיים שושקס, עולם ומלואו של ר' חיים, תל-אביב: "המנורה", תשכ"ד, עמ' 279, 281.

 

[13] ציטוט מתוך טיוטת ההספד (מיידיש).

 

[14] קובץ כל האגדות שבתלמוד. ערך אותו רבי יעקב אבן חביב (1450–1516) ואף הוסיף לו פירוש משלו.

 

[15] "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָך תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּך לַמְסִלָּה דֶּרֶך הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת ישְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיך אֵלֶּה" (ירמיהו לא, כ).

 

[16] הכוונה לבתי הכנסת הכורליים בווילנה ובקובנה.

 

[17] מירכתי צפון (לעיל, הערה 4), עמ' 227-226. הלוויה היהודית ההמונית האחרונה בזמן השלטון הרוסי שלפני המלחמה הייתה של הרב חיים עוזר גְרודְזֵנְסקי (ה' באב ת"ש, 8.9.1940), והיא תוארה במאמר 'ימיו האחרונים של רבינו ז"ל': "בשעה 12 בצהרים התחילה הלְויה מבית הנפטר. אין לתאר את הדוחק, פשוט נס הוא שאנשים לא נדרסו מחמת הדוחק... רִשיון מהממשלה לא לקחו. אולם הממשלה לא רק שלא הפריעה כי אם שלחה קבוצות אחדות של המיליציא לשמור על הסדר. בעת ההלויה היו כל בתי המסחר בעיר סגורים. התנועה נפסקה ברחובות שבהם עברה ההלויה... אחר כך הכניסו את הארון לבית הכנסת הגדול, ושם הספידו אותו... לאורך כל הרחובות שבהם עברה הלויה היו החלונות והגזוסטראות מלאים אנשים..." (מאיר קרליץ [עורך], מאסף בית מדרש: מוקדש לזכר הגאון רשכב"ה מרן חיים עוזר גרודזנסקי זצולה"ה, תל-אביב: ישיבת גאוני וולוז'ין, תש"א, עמ' רעא).

 

[18] על כך ראו בספרי כצור חלמיש, ירושלים: מרכז שזר, תשע"ד, עמ' 99-95.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

  © כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי